מבחן פיסוק

בבוקר שלמחרת "X־מן המקור: וולברין" החלפתי רשמים עם נ', שבניגוד אלי מכיר היטב את המקורות הגרפיים של ה"X־מן" בכלל והספין־אוף הנוכחי בפרט. הוא אמר לי שהתסריט נאמן למקורות הנ"ל באורח יוצא דופן, וש"זאת כנראה גם הבעיה הכי גדולה שלו". ואז שנינו הסכמנו שבעצם לא: הבעיה הכי גדולה שלו היא שהוא גרוע. מה שכן, אולי התיאוריה המקורית של נ' בכל זאת תופסת: בדיעבד גיליתי שהרבה דמויות שנראו לי מיותרות לחלוטין (ביניהן "הבלוב" ו"גמביט", שהנחיצות העלילתית שלהן היא הגירסה התסריטאית של האפס המוחלט) אכן מופיעות בכתבים. אבל כדי לסבך את העלילה, הכותב הראשי של "וולברין" הוא דייויד בניוף, שהרזומה שלו כולל גם את האיגרא רמה של "השעה ה־25" וגם את הבירא עמיקתה של "טרויה", כך שאולי זה לא סימפטום של נאמנות למקור אלא של הפרעה דו־קוטבית. מה שמחזיר אותנו לפואנטה: סיבות בצד, הבעיה הכי גדולה היא ש"וולברין" כתוב חרא.

"איפה הפצירה?!" 

זה דווקא מתחיל מעניין, במאה ה־19, עם האחים־מוטציות לוגאן (יו־איזה־קוקס ג'קמן) וויקטור (ליב שרייבר). אבל אחרי שאנחנו רואים את השניים לוקחים חלק בכל המלחמות האמריקאיות של המאה־פלוס האחרונה, בלי להיפגע ובלי להזדקן, זה מתחיל להתדרדר. בהתחלה נוצר בין האחים סכסוך שנראה שרירותי לגמרי, ואז דרכיהם נפרדות ולוגאן מתאהב באחת שנראית שרירותית אפילו יותר, ואז האקספוזיציה נגמרת ואנחנו נשארים עם סיפור של טוב נגד רע: הטוב הוא לוגאן, שהופך לוולברין במחי התערבות כירורגית (אחלה סצנה, רק שכבר ראינו אותה ב"X־מן" הראשון). הרע הוא סטרייקר (דני יוסטון), איש הצבא שמתחמן אותו ואת אחיו. והאמת, זה היה יכול לשמש בסיס עליתי סביר אלמלא ההתעקשות על עוד דמויות ועוד קווי עלילה שלא מוסיפים לסרט הזה כלום חוץ מדקות.

"וולברין" מבוים באורח חסר השראה על ידי גווין הוד (שסרטו הקודם הוא "חקירה מעבר לקווים", כך שספק אם יש לו אורח אחר) ומשוחק בינוני (שרייבר) עד מביך (וויל איי אם מ"בלאק אייד פיז", שמוטב לנו ולו אם ירד מהקטע של קריירה שנייה), אבל זה בשוליים. במרכז ניצב סיפור מרכזי עם חורים בגודל של צ'יזבורגרים, ולצידו דמויות ועלילות משניות שרק אנשים כמו נ' מבינים מה הקטע שלהן. בשתי מילים, עזבו אתכם. בתחילת הקיץ הקולנועי הזה, הכסף החכם הוא על "סטארטרק".

• X־מן המקור: וולברין, בבתי הקולנוע. אבל אתם תלכו ל"סטארטרק".
  

שלום, סיביר

קמרלינג חושב ש"טרנס סיביריאן" הוא סרט מוזר אך מסקרן. בתרגום משפת הסתרים של מבקרי הקולנוע, זה בטח אומר מוזר אך מעצבן

וואי, איזה מוזר. סרט מסע, אבל לא באמת; מותחן, אבל לא בדיוק; סרט אימה, אבל רק בקצוות. מהבחינה הזאת, הדבר הכי מדויק שאני יכול לומר על "טרנס סיביריאן" - גם מבחינת המהות וגם מבחינת האיכות - הוא "ניסיון מעניין".

וודי הרלסון ואמילי מורטימר הם זוג שמסיים שליחות הומניטרית באסיה ויוצא למסע ברכבת הטרנס־סיבירית - אתם יודעים, ההרפתקה המפוקפקת של לעשות את כל הדרך מסין לסיביר בעודך חולק קרון עם כל מיני פזנטים ממונגוליה. בן קינגסלי הוא איש הסוכנות הרוסית למלחמה בסמים, שלא ממש ברור מה המניע שלו לחבור לבני הזוג בחלק הסוגר של המסע, אבל ברור שיש לו כזה. וחוץ מזה יש שני נוסעים צעירים, שהמפגש איתם מניע את העלילה כולה ומוטב שלא להרחיב עליו. כל זה, כאמור, בסרט שצריך מכוון פסנתרים כדי להגדיר את הטון המדויק שלו.

ולא שזה בהכרח מפריע. העובדה ש"סיביריאן" מסרב בעקשנות להשתייך לאיזשהו ז'אנר מובהק הופכת את ההפתעות שלו למפתיעות יותר, ואת הטוויסטים שלו למעניינים יותר; זאת לטעמי החלטה נבונה מאוד, והיא נוצה בכובע של הבמאי־כותב בראד אנדרסון. הבעיה היא שבקטעים האחרים - מצבים שבהם העלילה פשוט מתגלגלת הלאה, תרתי משמע - קשה להיכנס לאווירה, פשוט מפני שקשה כל כך לזהות אותה מלכתחילה.

בראד אנדרסון ביים ב־2004 את "המכונאי" עם כריסטיאן בייל, ככה שהוא אחראי לאחד הסרטים הביזאריים והחידתיים ביותר של העשור האחרון, וגם שני פרקים של "הסמויה", ככה שאני בעדו על בסיס עקרוני. פה - בסרט הראשון שלו מאז "המכונאי", אגב - עדיין אפשר לזהות את הראש המוזר שהוליד את התפקיד המשונה ביותר בקריירה המשונה מלכתחילה של בייל, אבל גם מידה מאזנת של שפיות. והתוצאה, כאמור, היא 111 דקות שהן לכל הפחות מעניינות.

• טרנס סיביריאן, בסינמה סיטי ובכמה מקומות שפחות מעצבן לחנות בהם