שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איגי פופ? דווקא ג'אז
    היצירה החדשה של איגי פופ היא לא פחות ממשובחת. עם חידושי שנסונים, אלמנטים אלקטרוניים ונגיעות ג'אז, נראה שסנדק הפּאנק הזדקק לשינוי כיוון. הכל בזכות ספר של מישל וולבק


     

    "האלבום הזה נוצר כי נמאס לי לשמוע פרחחים אידיוטים עם גיטרות דופקים את המוזיקה שלנו" מצהיר איגי פופ בטריילר שנועד לקדם את אלבומו החדש "Preliminaries" בדרכו הבלתי מתחנפת. ואם יש משהו שאפשר להגיד על היצירה הטרייה של סנדק הפּאנק, מעבר לעובדה שהיא לא פחות ממשובחת, זה שהבחור מתכוון למה שהוא אומר. אין דרך אחרת להסביר את אסופת השירים העדינה (כן, עדינה) והעצובה של הילד הנצחי של הרוק'נרול, שהחליט בגיל 62 להראות שיש בו גם צד נוגה.

     

    בואו נודה על האמת: אלבום הקאמבק שלו עם הסטוג'ס משנת 2007 היה חתיכת אכזבה חורקת, למרות שזכה לגיבוי בדמות ההופעה המרשימה אצלנו בתל אביב. אז יש מצב שגם איגי פופ הבין את זה, עשה קצת חושבים והחליט לשנות כיוון בתחילת העשור השביעי לחייו. את ההשראה לכך מצא ב"אפשרות של אי", ספרו המשובח, המעצבן והיפה של מישל וולבק, שהשפיע משמעותית על האלבום החדש והכואב הזה. הספר מדלג בין נושאים של אינסופיות, מרוצת השנים, נדודים ופיכחון ועשה שמות בנפשו של פופ.


    פופ. אם כבר להיות כלב, אז לפחות להיות מלך הכלבים (צילום: ירון ברנר)

     

    את האלבום בחר לפתוח דווקא בחידוש ל-"Les Feuilles Mortes", בלדת ג'אז צרפתית רומנטית ומאוד לא אופיינית לחותך הוורידים בעל האישיות הגבולית. באקט שמצליח בדרך פלא להימנע מיומרנות, מעניק פופ פרשנות משלו לבלדה הזו, שקיבלה כבר אינספור טיפולים וביצועים מיוצרים כמו אדית פיאף, סרז' גינזבורג או איב מונטאן. באופן מפתיע, הביצוע כאן עומד ברמתם של אלה ומצליח להעניק, אפילו לפופ, שמעולם לא נתפס כזמר גדול, גוונים של לאונרד כהן, לא פחות.

     

    התכתבויות עם העבר

    ההפתעות רק ממשיכות לכל אורך האלבום: למשל ב-"How Insensitive", יציאת בוסה נובה חורפית, או "Je Sais Que Tu Sais", הכולל ריף גיטרה פשוט, עטור מלמולים ולחישות נשיות מענגות בקצב מהפנט. יש כאן גם לא מעט התכתבויות עם עברו המטושטש של פופ, במיוחד ב-"I Want To Go To The Beach", לא שיר קיצי ושמח בכלל, על אף שמו, שמעלה ניחוחות של אובדן נעורים, חוף ים אפור ומיותם ונגיעות של "Transformer" של לו ריד. ב-"Party Time" הוא מפלרטט עם אלקטרו פופ אפל ואייטיזי במהותו שמזכיר קצת את חברו דיוויד בואי, בימי "Let's Dance".

     

    כך שאם ציפיתם להמשך ל-"Raw Power" המופתי מ-73' או לעוד יציאת רעש זועמת מסוג "Beat ‘Em Up" מ-2001, נכונה לכם הפתעה. יש כאן אלמנטים אלקטרוניים, הבלחות לואי ארמסטרונג ואווירת שנסונים ממורמרת. גם אם זו לא הפעם הראשונה שפופ משלב סקסופון ביצירה שלו ( "Fun House" של הסטוג'ס, למשל), משהו בהתרפקות הזו מצליח להישמע יפה ואמיתי.

     

    פופ תמיד היה ציניקן טקסטואלי שהצליח להחביא את הרומנטיקן שבו תחת מעטפת של רעש ועוד קצת רעש. הפעם, נראה שהוא נתן דרור לאדם המבוגר (או לפחות המתבגר) שבו. ממש כגיבור הספר של וולבק, גם פופ מתמודד עכשיו עם האפשרות המדכאת של אובדן רלוונטיות מינית בעולם המקדש נעורים ותאוות בשר. אבל עדיין, הוא ממשיך להיות פרובוקטור רציני שיורה לך את כל האמת שלו, ורק אמת, בפרצוף.

     

    למרות שהוא מעניק תחושה שהוא עומד בפני סכנת התפרצות בכל רגע, רוב האלבום, שומר על קו מעודן, מאופק אך בשום אופן לא מעוקר ופופ מיטיב להישמע בו עצוב, עמוק ועייף באופן יפהפה. מעניין שהכבדות הזו מחמיאה מאוד לסגנונו ואופיו של פלא הטבע הזה, ששרד חיים שלמים של הרס עצמי ולא מעט כאב. ואולי פופ

    מרגיש עכשיו קצת כמו הכלב הזקן והחלש שהוא מתאר, בטון סיפורי וטום ווייטסי, ב-"A Machine For Loving": "בשילוב של עייפות והתנצלות... כי מה הוא כלב אם לא מכונה לאהבה, כזו שתאהב את בעליו, מגעיל, מעוות או טיפש ככל שיהיה".

     

    האלמנט הכלבי (שמופיע, אגב, גם בחלקים מהספר) מופיע לא מעט ביצירה. "יש לי אף מלוכלך, אני לא צריך נעליים ולא בגדים. אני חי כמו מלך הכלבים" הוא אומר ב-"King of The Dogs", תחת נעימה קברטית וחצוצרה קולנית. ואין ספק שאם כבר להיות כלב, אז לפחות להיות המלך שלהם, לא פחות.

     

    איגי פופ," Préliminaires", הליקון

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים