מי צריך טלוויזיה חינוכית?

השמועות אמרו שזה נגמר. שהפעם נערי האוצר הולכים לנצח. באוגוסט אמורה היתה הטלוויזיה החינוכית לרדת ממסכי ערוץ 2, התקציב אמור היה להצטמק והחינוכית כולה, על עובדיה ואולפניה הצנועים, היתה אמורה לעבור את אותה טלטלה מסתורית ומכאיבה הקרויה "רפורמה". אבל אז נודע שזה לא יקרה, והיא תמשיך לשדר במתכונתה הנוכחית עד 2015.

שר החינוך סער. האמת, לא הייתם רוצים ערוץ משלכם? (צילום: דודי ועקנין)

לו הייתם שר חינוך חדש, והיו מספרים לכם בסוד שיש לכם במשרד יחידת-סמך שהיא ערוץ טלוויזיה, כולו שלכם - הייתם ממהרים להיפטר ממנו?

ולו היו אומרים לכם שהיא עולה רק 90 מיליון שקל בשנה, באמת כסף קטן שלא יוצא מתקציב המשרד שלכם - הייתם ממהרים לקצץ? ואם היו מוסיפים ומספרים לכם שהיא גם מצליחה להרוויח 30 מיליון שקל בשנה, לא הייתם מתרשמים לטובה?

גדעון סער, כמו קודמיו בתפקיד, התאהב ברעיון שיש לו צעצוע כזה, שוודאי אפשר להפיח בו תכנים לימודיים וערכיים ומה לא, והשיב את החמצן לריאותיה הקורסות של החינוכית.

אני תוהה מתי הוא צפה במשדריה לאחרונה, ומה באמת ראה שם; עד כמה החינוכית נחוצה למישהו בעידן הרב ערוצי ומה היא עושה על פני שלושה ערוצים שונים ובפיקוח שלושה רגולטורים שונים (משרד החינוך, מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה) שאולי גם להם כבר אין עניין בשידורים חוזרים של "פרפר נחמד", "המומינים" ו"זהו זה".

להפריח את השממה

נשוב לרגע לימי הזוהר. בן גוריון, כולנו יודעים, לא רצה שתהיה כאן טלוויזיה. אבא אבן היה שר חינוך בראשית שנות ה-60והוא הציע ל"זקן" הצעה שאי אפשר היה לסרב לה.

דקל ודודו. בגלל שהזקן הסכים

משפחת רוטשילד הסכימה לממן שידורי טלוויזיה ניסיוניים לתלמידי ישראל, למען יחכימו במיוחד בתחומי המתמטיקה והאנגלית והמדעים. לא יהיה שם בידור, לא יהיו חדשות והעסק ייקרא "נאמנות הטלוויזיה הלימודית".

הזקן הסכים, בעיקר בגלל שהובטח לו כי בעת מלחמה יגוייס המיזם לטובת התעמולה הרשמית.

ב-24 במרץ 1966 הצטופפו ילדי ישראל סביב מכשיר קטן בשחור לבן, אחד בכל כיתה שנבחרה ל"ניסוי" ושמעו ברכה חגיגית של זלמן ארן, שר החינוך, שהילל את "מכשיר הפלא" והתרה בהם ללמוד יפה. אחר כך עלה לאוויר מורה למתמטיקה שהישיר מבט מזרה אימים אל תלמידיו והסביר להם מדוע חשוב ללמוד מתמטיקה.

משחקים בבובות

כשהייתי בעצמי חלק מן ה"ניסוי", פעם בשבוע גררו אותנו לחדר של הטלוויזיה, שניצבה גבוה מעל לראשינו מחוזקת בקונסטרוקציה מתכתית. אסור היה לגעת בה. בטקס רב רושם המורה היתה עולה על כסא, מחברת את השטקר לחשמל וראינו כיצד שלומית דקל, מורה נעימת סבר שהרבתה לחייך, היתה מדברת עם בובה דבילית שקראו לה דודו, יצור מבד עם שתי אצבעות בכל יד, שאמור היה להקל עלינו להבין בסיסים לא עשרוניים בחשבון.

מילר והגיטרה. היו ימים

בהתחשב בעובדה שהיינו כבר בכיתה ו', בובות לא עשו לנו את זה והישגינו במתמטיקה נשארו בינוניים מאוד. שעת הטלוויזיה הפכה למין שיעור חופשי בו הפלאנו לצלוף בבובה במטוסי נייר משוכללים. הניסוי הופסק.

אני מניחה שחלק מתלמידי הדורות הבאים אהבו את זה יותר, ככל שהשתכללה מיומנות ההפקה וצמחו כאן תוכניות בכלל לא רעות להוראת אנגלית, כולל סוזי מילר והגיטרה.

בהמשך, צמחו גם קלאסיקות של תוכניות ילדים, אבל הפזילה לבידור היתה בלתי נמנעת. "קרובים קרובים", "זהו זה", "תיק תקשורת", "חוצה ישראל" ואפילו המיזם החדש של רינו צרור על העולם הדוקומנטרי.

הכל באמת מצוין, אבל האם זה נחוץ כ"יחידת סמך", ומה בדיוק הקשר בין זה לבין משרד החינוך שמתקשה אפילו לספק לחניכיו שירותי בריאות בסיסיים?

הדורה של השכן

ברגע שבו חדרו הכבלים לחיינו, הם השכילו להפקיע את הילדים מהחינוכית. בצד זבל טהור בערוץ הילדים, הכבלים משדרים היום כמה מהתוכניות היותר טובות בתחום הפדגוגי והדידקטי.

"מרתה" הכלבה המדברת, "כוח מילולית" שמעשיר את לשון הילדים, "היה היה" וכיוצא באלה. לעומתם, החינוכית מציעה שידורים חוזרים של תוכניות איטיות, שעדיין מדברות אל הילד החד-ערוצי במתכונת מיושנת מאוד.

"רחוב סומסום". לא צריך את החינוכית בשביל רב-תרבותיות

אפילו לימודי האנגלית הופקעו משם לטובת "דורה", ו"הופ" נטלו לעצמם את "רחוב סומסום" בשביל הרב-תרבותיות והצליחו להפיק מוצר מצוין וחינוכי לגמרי. ומי בכלל צופה בחינוכית?

90 מיליון זה לא כסף

כשאיימו בחרב הקיצוצים, התגוננה החינוכית בטענה שהיא משרתת אוכלוסיות ייעודיות כגון עולים מאתיופיה, שאין להם גישה לטלוויזיה משלהם. אמת ויציב, אבל זה לא צריך לעלות 90 מיליון שקל בשנה ולהיות מוקף בלופים נחמדים כשלעצמם של שידורים חוזרים, גלולת השינה הכי טובה על מסכיכם בלילות ובשישי-שבת.

עד 2015, כל הנראה, זה ימשיך להיראות כך: גוף טלוויזיוני חסר כיוון מוגדר, שמטרותיו עתיקות והביצוע שלהן גם הוא אנכרוניסטי, שיש בו לעתים הברקות מצוינות אבל אלה יכולות היו לגור בכל ערוץ אחר - ושתתפלאו, אבל יש בו עוד סיכוי לעשות טלוויזיה איכותית, אם יש לכם כסף.

באתר הערוץ מזמינים אתכם להציע הצעות לתוכניות מכל מיני סוגים, להביא מזומנים מהבית ולהיכנס לקו-פרודוקציה שבה החינוכית מעמידה לרשותכם אולפנים וצוות הפקה ואת היתר תעשו בעצמכם, אם יוחלט שזה ראוי. יותר מכל, מעידה ההצעה העצובה הזאת על מצבה של הטלוויזיה החינוכית. נגמר לה הדמיון. עד 2015, זה לא יפריע לשרי החינוך שעוד יבואו.