בורא פרי הבמבה

מאז הוסמכתי כפוסק, אלפי שו"תים נערמים על שולחני. לא בכולם אני מצליח לעיין, אלא רק בהכרחיים והדחופים מביניהם. הרי קהל חסידיי עומד ומצפה כי אבאר עבורו את רצונו של האל. לכן הקדשתי את החודשים האחרונים לעיון בשאלה מרתקת מאין כמוה: מה מברכים על במבה?

עיון קצר גילה לעיני כי מאות (!) עמודים כבר נכתבו בידי כמה מגדולי הפוסקים שעסקו בסוגייה. האחד אומר "ברכתו שהכל נהיה בדברו". רעהו פוסק "ברכתו בורא פרי האדמה" ואכן, אלו ואלו דברי א-לוקים חיים. מסתבר כי הפוסקים קרועים לגמרי בשאלה הלכתית זו והמוני בית ישראל קרועים לא פחות בעקבותיהם.

אל תֶקל הבעיה בעיניכם. עם ישראל ניצב היום לפני נקודת מפנה היסטורית העשויה קמח תירס. ידוע לי, כי אם לא יתרחש נס, צפויים אנו לרעידת אדמה מהסוג שפילג בימי רחבעם וירבעם את ממלכת דוד ושלמה לשתי ממלכות עוינות. עוצמת "פולמוס הבמבה" מעמידה בצל שסעים היסטוריים דוגמת זה שקרע בין הצדוקים לבין הפרושים ובין החסידים לבין המתנגדים.

יש מוצא

אם כך, גברו לבטיי, מה ניתן לעשות בבמבה? רבבות ישראל עלולים להיכשל בבירכתה. גרוע מכך, משקיף א-לוקים ממרום קדשו וממתין בקוצר רוח כי נברך את הברכה הראויה. לפתע עלה במוחי מוצא הלכתי. הן תפוח האדמה, הוא שורש שאין לגביו מחלוקת, כי ברכתו "בורא פרי האדמה". אם כך, יאָכל אחד מכל פירות הבמבה יחד עם חמישים ותשעה בולבוסים שכאלו. או אז תהא הבמבה בטלה בשישים וברכת "פרי האדמה" תוציא לידי חובה. אך רעיון זה נפל בשל מחיריהם הגבוהים של תפוחי האדמה. בשלב כל שהוא שקלתי אפילו לפנות לרבני ומהנדסי מכון צומת, בכדי שישבטו במבה שברכתה "הנותן לשכוי בינה", אך גם זה לא הסתייע.

לאחר עיון מעמיק בפוסקים, עלה על דעתי מוצא אחר. הרי ראש השנה נחגג במשך יומיים, משום שבימי קדם לא ניתן היה לדעת באיזה מן הימים חל החג. לכן, ליתר בטחון, נחגגים א' וב' בתשרי - עד לימינו. אם כך, בדומה, מדוע לא נברך את שתי הברכות על אותו חטיף כלאיים? אלא שכאן עלה על דעתי כי לפחות אחת מהברכות, תהיה לבטלה ולכן הדבר מן הנמנע.

לבסוף, כדי לא לפגוע באחדות ישראל,

הכרעתי כדלהלן: היות שאין ברכתה של הבמבה ידועה, נאסרת אכילתה מכל וכל! זאת עד לבוא אליהו הנביא שיגיע ויורנו את ההלכה. ליתר תוקף אחזתי בקולמוסי ואף הוספתי בתשובתי את הסיפא הקבועה: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי שקץ הוא". כעת יצאתי לבשר את פסק ההלכה הטרי למאמיני חצרי שהמתינו בקוצר רוח.

"טוב", ניסיתי להדגים בקולי את כובד ההכרעה. "מהיום אין יותר במבה".

שולה, חתולת החצר הביטה במבט משועמם. אחד מגוריה שיחק בזנבה. בכל זאת, עם כל הכבוד לבמבה, היא מעדיפה עצמות מה"טיש".