חיבוק דוב

פדרו אלמודובר, בכיר קולנועני ספרד, היה תמיד פרובוקטיבי, נועז, וירטואוזי ומאתגר. לטוב ולרע, אלמודובר מעולם לא היה פשוט משעמם. עד שבא "חיבוקים שבורים". 

אלמודובר, שפעם היטיב ללהטט בסגנונו, עד שאף הגודש הרעיוני והסבך העלילתי (ע"ע "חינוך רע") נראו לפחות אלגנטיים, קורס הפעם אל מה שנראה כמו מיחזור מעייף של חומרים ואל פוסט-מודרניזם מיושן. הנה כי כן עוד שם תואר שטרם נשמע בהקשר של אלמודובר – מיושן.

גילוי נאות בגוף ראשון: גם בשיאו, אלמודובר מעולם לא ריגש אותי באמת. הערכתי מאוד את יצירתו, אבל קשה לומר שאהבתי את סרטיו. הם נראו לי תמיד תאורטיים מדי, מודעים מדי לעצמם, אינטלקטואלים יתר על המידה, ובעיקר אופנתיים נורא. במאי הבית של המחלקות למגדר ולימודים הומו-לסביים בפקולטות למדעי הרוח, ומאידך, בזכות העיצוב המוקפד והעלילה המלודרמטית – ה"בון טון" של קהל הדודות.

מובן מאליו שהדברים הנ"ל אינם תקפים לגבי "דבר אליה" המופתי או "לחזור" המלבב (בעיקר בזכות נוכחותה העממית המרגשת של פנלופה קרוז). אך הצפייה המייגעת ב"חיבוקים שבורים" מביאה אותך בעיקר להרהר בכלל ולא בחורג ממנו.

מופע שנות ה-80

שני דברים מרכזיים הופכים את הצפייה בסרטו של אלמודובר למתישה: האחד הוא ההיטלטלות המסורבלת בין פרקי זמן שונים, ההווה, שנת 1992 ו-1994, והשני – העיסוק בקולנוע-בתוך-קולנוע וביחסי מסך-מציאות, שכמו מחזירים את היוצר המוערך הזה לשנות ה-80 הפוסט-מודרניות.

"חיבוקים שבורים". יצירה קרה ומעוררת אדישות

הנה, למשל, תמונת הפתיחה של "חיבוקים": במאי קולנוע עיוור (לואיס הומאר) ניצב מול המראה, וב-voice-over מספר על שתי הזהויות שלו, שאחת מהן איבד בתאונת דרכים פטאלית. כעת הוא מציג עצמו רק בשם העט שלו, הארי קיין (התייחסות מודעת לדמויות שגילם אורסון וולס ב"אדם השלישי" ו"האזרח קיין"). או אז נעה המצלמה ומעלימה את השתקפותה של הדמות – מין "טריק" משומש שכזה שנדרש לאביזר בנאלי כמראה כדי לדון בסוגיות של פיצול ובדיה. הלו, זה שנות ה-2000 כבר!

גיבורה של העלילה הפתלתולה-יתר-על-המידה הוא, כאמור, אותו במאי סרטים עיוור המתבשר על מות המפיק שלו. בפלשבק המתרחש 16 שנה קודם לכן, אנו צופים ברומן שנרקם בין המפיק לבין נערת טלפון השואפת-להיות-שחקנית (פנלופה קרוז). שנתיים מאוחר יותר היא כבר מאהבתו של הבמאי וגם כוכבת סרטו החדש, “נערות ומזוודות" שמפיק הנ”ל, ואינו אלא סרטו של אלמודובר עצמו מ-1988, “נשים על סף התמוטטות עצבים".

המפיק הנרעש שוכר את שירותיו של בנו כדי שיביים לכאורה סרט "מאחורי הקלעים" על הצילומים, אך למעשה ינציח את בגידתה של נערתו. באחת הסצינות היפות יותר בסרט אנו צופים בו צופה בצילומים היומיים שהביא עמו הבן מאתר ההסרטה. בהיעדר קול, הוא שוכר את שירותיה של מומחית לקריאת שפתיים כדי שתפענח בעבורו את השיחות שמנהלים ביניהם הבמאי והאישה.

חושך בעיניים

המשחק ביחסי קול-דימוי כאן - ובמיוחד בסצינה בה ניצבת קרוז בכניסה לחדר ההקרנה ומדבבת את עצמה – הוא עדות לכוחו של אלמודובר לעצב תמונות שהן בה בעת יפהפיות ומורכבות. השבירה הזו של הדימוי הנשי למה שמוקרן ומה שנשמע, מייצגת את אחת התמות המרכזיות של הסרט, שעניינו בדמות נשית מפוצלת ומפורקת – הזונה, השחקנית, וכוכבת הסרט-שבתוך-הסרט – שהגברים סביבה מבקשים להפוך אותה לאחת, ולהתאחד עמה באמצעות הפנטזיה.

קרוז והומאר. או אולי זה בעצם אלמודובר?

ההשלכה ליחסי אלמודובר-קרוז, ובהשאלה ליחסים הפטישיסטיים שבין במאי והכוכבת שלו, אינה אלא מתבקשת. אין זה מקרה לפיכך, שהבמאי-בתוך-הסרט, הומאר, מתהלך פה כשהוא עוטה את מלבושיו של אלמודובר עצמו. ואם זה לא ביטוי להיבט האוטוביוגרפי של "חיבוקים", מה כן? אלא שהבחירה הסימבולית בבמאי סרטים שהתעוור – מה שב"סוף הוליוודי" של וודי אלן עוד איכשהו היה אנקדוטה קומית חביבה – נדמית אופיינית יותר לסטודנט שנה ב' לקולנוע מאשר למי שהוא אחד מבכירי יוצרי הסרטים בעולם היום.

עומס הציטוטים – פה סצינת נפילה ממדרגות המזכירה את "נשיקת המוות" של הנרי התאוויי מ-1947, שם קליפ מ"מסע באיטליה" של רוברטו רוסליני מ-1954, שלא לדבר על התגלמויותיה של קרוז, פעם כמרילין מונרו ופעם כאודרי

הפברן, רשימה חלקית בלבד – הופך את "חיבוקים שבורים" ליצירה טרחנית. כאילו מדובר בחובב קולנוע צעיר ומדי נלהב, ולא באמן עם מקום של כבוד בפנתאון.

המבט הכפול ואף המשולש שנשלח בסרט אל פנלופה קרוז הגדולה, על שלל פיצוליה, הופך את "חיבוקים שבורים" לעוד הרהור על מהות הפנטזיה הקולנועית. קרוז פה היא מושא של תשוקה עזה, מעוררת געש יצרים ("תשוקה" הוא גם שמה של החברה שייסד אלמודובר יחד עם אחיו אגוסטין, שהפיק את כל סרטיו). אבל אלה – תשוקה וייצר – הם בדיוק שני הדברים שנעדרים הפעם מסרטו של אלמודובר עצמו, והופכים אותו ליצירה קרה ומעוררת אדישות.