מה לעשות, לא מצליחה להתרגש מהחתונה שלי
אני בלתי חתינה, לא במשמעות של רווקה נצחית שסופה לאמן את צבא החתולים שברשותה לשדוד את תכולת בנק הזרע, שכן את המיועד כבר מצאתי והוא הגדיל לעשות והצהיר על רצונו לשאת אותי לאשה ולשאת את ילדי ברחמו. אני בלתי חתינה במובן זה שכל מחשבה על אירוע, בין אם קטן וצנוע במסגרת המשפחה, בין אם גדול והמוני באולמי בוגנוויליה, מעורר בי... כלום
האגדה מספרת שכל אשה מתכננת את חתונתה מגיל חמש, הגיל בו קיבלה בראשונה בחייה "ברבי-כלה". אני זוכרת את "ברבי-כלה", ולמען האמת היא נראית כמו לא מעט מהכלות שאני רואה מידי שני וחמישי (בדרך כלל חמישי) בחתונות מאז הגיעו חברותי לגיל הנישואים: שמלתה מורכבת משכבות פוליאסטר לבן, שיערה הנוקשה והבלתי נעים למגע עשוי גלים-גלים, והחיוך מקובע על שפתותיה כעווית שממנה רק ניתוח פלסטי ישחרר.
תמיד אהבתי ברביות, עד היום אני מתגעגעת אליהן, אבל את שמלת הכלה של הברבי אף פעם לא חיבבתי. אולי זה מקור הבעיה שלי היום – אני בלתי חתינה. לא במשמעות של רווקה נצחית שסופה לאמן את צבא החתולים שברשותה לשדוד את תכולת בנק הזרע, שכן את המיועד כבר מצאתי והוא הגדיל לעשות והצהיר על רצונו לשאת אותי לאשה ולטעת את ילדו ברחמי. אני בלתי חתינה במובן זה שכל מחשבה על אירוע, בין אם קטן וצנוע במסגרת המשפחה, בין אם גדול והמוני באולמי בוגנוויליה, מעורר בי... כלום.
במחזמר "שורת המקהלה", המספק הצצה לעולמם של שחקני תיאטרון במרדף אחר התפקיד הבא, מספרת דיאנה, אחת הדמויות, על חוויותיה מבית הספר למשחק, בו התבקשה לתאר את רגשותיה במסגרת תרגילי האלתור ונכשלה פעם אחר פעם כשלא הצליחה "להרגיש" את הקור של השלג או את טעמה של הגלידה שהתבקשה להרגיש. אילו רצתה דיאנה לספק את המורה למשחק היתה יכולה פשוט לזייף ולהגיד לו שהיא מרגישה שהגלידה רכה ומתוקה ושהרוח מצליפה על פניה. אבל כמוני, דיאנה לא רצתה לזייף. היא רצתה את הדבר האמיתי, גם אם פירוש הדבר שתצטרך לפרוש מכיתת המשחק.
גם אני יכולה לזייף. אני יכולה ללכת לראות אולמות, לטעום דוגמיות מזון, למדוד ולפשוט שמלות ולדבר על שיר הכניסה לחופה. אבל אני פשוט לא רוצה, ונראה שאדישותי לאירוע מעוררת חרדות בקרב סובביי. אתם לא סבורים שמדובר בצביעות? אנחנו נצחק על בחורה שהופכת לבריידזילה ומעורבת בהפקת חתונתה לפרטי פרטים עד רמת צבע המפיות, אבל כשמגיעה מישהי כמוני שפשוט אינה מעוניינת בפרטים האלה, תניח הסביבה שאיני רוצה להתחתן כלל ושאני מהווה, כאחרון העבריינים, סיכון בריחה עד הרגע האחרון.
לא מצליחה להתרגש מההכנות הכרוכות באירוע החתונה
אני קוראת בשבועות האחרונים את טוריו של ידידיה ארגמן בהנאה מהולה בקנאה. בהנאה, משום שמדובר באדם טוב שמצא אושר בחייו, וקנאה, מפני שבניגוד אלי, הוא מצליח להתרגש. אני חווה את אותו האושר שחווה ידידיה בזוגיות, אבל לא מצליחה להתרגש מההכנות הכרוכות באירוע החתונה עצמו: לא מעניין אותי מה יוגש לאורחים או איזו מוזיקה תושמע באירוע, ולמען האמת, אפילו לא החלטתי באיזה טקס אתחתן, למרות שהזמן עובר ותאריך החתונה מתקרב.
מקור האדישות אינו חוסר אכפתיות. אני אוהבת את המיועד ושמחה שכמוני, גם הוא רוצה שנבלה את שארית חיינו יחד. מקור האדישות שלי גם אינו תלוי בכך שהחתונה הזו אינה מתנהלת כפי שרציתי, כי אם בכך שעד מועד כתיבת שורות אלה, אין לי מושג כיצד אני רוצה שהיא תתנהל. בחודשים האחרונים נדרשתי להקשיב ("נו, רק תקשיבי, בבקשה") לכל אדם במשפחתי ובמעגל חבריי ומכריי השופעים עצות והמשכנעים עד מאוד. וכך, ביום א' החלטתי להתחתן בטקס צנוע ברבנות, ביום ב' בבית כנסת, ביום ג' בקפריסין, ביום ד' בגן אירועים יוקרתי, ביום ה' על חוף הים, ביום ו' תוך צניחה חופשית ובשבת, כמעשה הזברה, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה.
מאז שהחלטתי שחתונתי היא ככל הנראה התחום היחיד בחיי שבו איני מסוגלת לקבל החלטות מפני שכל אחד רואה עצמו נפגע עד עמקי נשמתו מכל החלטה שאני מצליחה לקבל, אטמתי אוזניי למתרחש. השפתיים נעות, אבל אני לא שומעת קול ורק מהנהנת מידי מספר דקות כדי להראות על הסכמה ולשחרר את הצוואר.
אני מתרגשת מכל כינוי חיבה מטופש שהוא ממציא לי
אני מתרגשת. אני מתרגשת בכל ערב בשנייה בה המפתח נכנס בחור המנעול בידיעה שכאשר הדלת תיפתח יעמוד מאחוריה המיועד.
אני מתרגשת בכל פעם שמתברר שחשבנו באותו הרגע על אותו הדבר. אני מתרגשת מכל כינוי חיבה מטופש שהוא ממציא לי, מכל תבשיל שהוא מכין לי, מכל סרט שהוא מביא לי מהספריה, מכל ליטוף ומכל מבט שלו.
אני מתרגשת מעצם הרעיון ששרשרת אירועים לכאורה בלתי קשורים הביאה לכך שניפגש ונתאהב בדיוק בנקודת הזמן בה שנינו היינו מוכנים לכך.
אני מתרגשת ממנו, אני מתרגשת ממי שהפכתי להיות מאז שהכרתי אותו, ואני מתרגשת מאיתנו, ממה שאנחנו וממה שאנחנו עתידים להיות בעתיד הקרוב (חמסה חמסה שום בצל).
רק אל תבקשו ממני להתרגש מהחתונה. כמו הברבי, היא לא חלק מהחיים שלי, אלא אירוע חולף שבוודאי יהיה יפה ואולי אפילו מרגש, אבל לא יגדיר את מערכת היחסים שלנו ולא יגרום לנו לאהוב יותר או פחות.
זה לא שאני רוצה לברוח
צילום: index open
מומלצים
