שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חוצה אמריקות: ממונטנה לטיחואנה

    רכיבת בזק דרך ארצות הברית השאירה את יוני בן-שלום עם מעט מאוד זכרונות ממונטנה ומאיידהו, רשמים עזים ביותר מהפארקים הגיאולוגיים של יוטה ולא פחות מסלידה עזה מלאס וגאס

    מישורי קנדה נסחבו אחרי כמעט עד מעבר הגבול. כמו גומייה כזו שנתפסה באחת הבליטות שסקרנותי נושאת על גבה כל הזמן. אך גם גומייה משתחררת לבסוף ונוריתי כקלע אל תוך מונטנה שהמהירות המותרת בה מתייחסת למיילים, השמש מעליה קצת יותר חמה, וקו ישר הוא נושא בשיעור הנדסה ולא כביש.

     

    לאחר סדרת פיתולים שנראו כמבחן קבלה למועדון רכיבה אסרטיבי יותר, מצאתי עצמי חולף על פני עיירות וכפרים בשוליהם שדות מרעה לבקר ולסוסים - כמו להצדיק את המוניטין של מונטנה, כרקע וחומר גלם להרבה מערבונים וסדרות על "הוא, היא, סוס, הוא, הוא, הוא. הוא, הוא, סוס. שקיעה". בעיירות היותר מרכזיות שמתי לב לתמהיל החנויות ברחובות הראשיים: מיני-מרקט, מספרה, תחנת דלק, קזינו וחנות לנשק ולתחמושת, בווריאציות משתנות של גודל ועיצוב. אחרי שספרתי 18 בתי קזינו הייתי חייב הסבר.

     

    בחרתי בפרדי שעצר לידי בתחנת הדלק. "תגיד, למה יש בכל עייירה שתי חנויות נשק?" - "הו, זה. זה בגלל שאנחנו עם של ציידים", "מול כל סוחר נשק יש קזינו, אולי כי כסף ופארנויה הולכים ביחד?" "לא מה פתאום", שלף פרדי שני רובים ואקדח מהבגאז', "אני יוצא לצייד ממש עכשיו" אמר לקול צחוקה המצלצל של סאלי מהמושב לידו. הבנתי, כלומר, לא הבנתי והמשכתי.

     

    שלוש שעות רכיבה בין חוות בקר, האחת צמודה לשנייה, בחלקן שמתי לב לענף מתפתח – עדרי לאמות וגואנקו מדרום אמריקה נראים פה ושם. והבחנתי גם בעדרי ביזונים, אשר שוטטו בתוך מכלאות ושדות מרעה ירוקים. מסביב הלך הנוף והצהיב ורק בגבהים שמעל 1500 מ' ניכר כי הצבע הירוק חוזר ללחיי הקרקע.


    לא מכל מקום נשאר זיכרון (צילום: יוני בן-שלום)

     

    כשעברתי לאיזור מישור גבעי, חלף על פני שלט "ברוכים הבאים לאיידהו". אם המסלול שלי לא היה עובר כאן מתוקף נקודות מוצא ויעד, לא הייתי מעלה את שם המקום הזה ב"ארץ-עיר" גם אם הייתי נשאר ללא מדינות באות א'. ואני מניח שאין סוכן נסיעות אחד בארץ שמכר כרטיס למקום הזה מימיו. באמת סליחה, אבל לראשונה הגעתי למקום שלא השאיר בי כל זכרון מוגדר. אה כן, אשה אחת בתחנת דלק, אמרה לי "שולם עליכם". ועוד משהו, ראיתי מחסן חקלאי בצורת פרה.

     

    גשם רטוב זרק אותי ישירות למלון דרכים בעיירה ארקו (Arco), שם פגשתי קבוצת מטיילים במכוניות משנות העשרים של המאה הקודמת, שכאילו יצאו מתוך ציור של נורמן רוקוול. ופגשתי את וינסנט משיקאגו שיצא לנער את יגונו עקב גירושין והרס עסקיו, ברכיבה על אופנוע ספארטני ועם כושר דיבור אתונאי. הוא שפך לפני פילוסופיה על טבעם ובוגדנותם של אנשים, משך במצערת כמושך בחבל הצלה ונעלם.

     

    מעט לפני המעבר דרומה למדינת יוטה עברתי במישורי האטום של איידהו, המתפארת בכך שבתחומה הוקמו המספר הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים למטרות אזרחיות במקום אחד. סוף סוף הבנתי למה המדינה הזו כל כך סודית.


    מדינה אטומית. שלט דרכים באיידהו 

     

    ברוך הבא למדבר

    ליוטה הגעתי ביום ראשון בשבוע. העיר סולט-לייק-סיטי הפגינה שקט, סגנון בנייה וגודל האופייניים למקום עם הרבה בטחון עצמי. בניין הפרלמנט בראש הגבעה ורחובות רחבים ומלאי ארכיטקטורה ורטיקאלית אמרו את שלהם. קבעתי את משכני ללילה הבא בעיירה פרובו (Provo).

     

    כאן פגשתי ברוג'ר, מנהל הפארק במקום, אשר ברגע שנודע לו כי אני ישראלי, הפך אותי ליקיר המקום. הוא לא גבה ממני כסף, העניק לי חלקת דשא רכה במיוחד ואף עזר בהקמת האוהל. רוג'ר אלן בן 54, רס"ן בגמלאות מהמארינס. מעריץ את ישראל ואת אנשיה. הוא ניסה לראות בי את מה שהוא חושב שישראל היא. ניסיתי לא לבייש. אבל גם ישראלים צריכים לישון ופשוט נפלתי לשק"ש. המשכנו את השיחה למחרת במסעדה אליה הוא הזמין אותי לארוחת בוקר רוויית שומנים. רוג'ר, איש טוב וחם, גר בקארוון עם אליזבת רעייתו החולה באלצהיימר בשלב מתקדם. הם נראו לי שילוב של שבריריות עם עוצמה עצורה, של הליכה בסמטה ללא מוצא, עם חלומות להגיע רחוק. רוג'ר סיפר בזהירות כי כבר יש לו תכניות ליום שאחרי: הוא רוצה לבוא להתגורר בישראל.

     

    לקח לי שעתיים וחצי להגיע לעיירה המעולפת גרין ריבר (Green River) ועשר שניות להבין שזהו, אני במדבר. והמדבר זה מגרש המשחקים הכי יצרי ומעניק שאני מכיר אוהב ומחובר אליו. זה היה שער הכניסה למדבריות יוטה שהאדימו באופק כשישים קילומטר דררומה. נמשכתי אל האופק כאחוז דיבוק. עד כי שכחתי לתדלק. ולפני הכניסה לפארק הקשתות (Arch Park) קפצתי לעיירה מואב (Moab) לתדלוק מהיר.

     

    אני יכול להשתפך על הפארק הזה על חשבון כל המדור, אך רק אציין כי העוצמה, ההפתעה, תחושת השכרון והריגוש, לא הרפו ממני ימים אחר כך. סלעי אבן חול ספוגי גוונים אדומים וחומים עד האופק, מגדלים, עמודים וקשתות. אצבעות סלע וקירות עצומים הנעוצים בשמיים. ערוצים עגלגלים בהם כדורי ענק בגווני שקיעה סתווית ועורקי סלע בהיר שלובים כרקמה, משובצים כשבילי חלב עדינים מתוך אבנים כהות. צמחייה מדברית מרתקת, חיה לוחשת מעבר לכל פנייה בכביש - הרגשתי כמו בתוך לונה פארק שאינו נגמר. עצרתי רבות להריח, להקשיב, להכיל. יצאתי משם רק לפני חשיכה. מואב הסמוכה התגלתה כ"עיירת התיירות האתגרית לאנשים עם כיסים עמוקים משלי", אז הרחקתי לחניון קמפינג אמיתי יותר.


    הפתעה וריגוש. פארק הקשתות

     

    למחרת הוספתי את קניון ברייס (Brice Canyon) לאוסף הזכרונות החזקים והמזככים שהמסע הזה מזרים בי. ויום אחריו את פארק ציון (Zion Park), המפוסל בעוצמה גיאולוגית שמחברת אדם לשאלות גדולות והרות גורל שיש בהן מילים כמו "אלוהים", "יקום" ו"איך אני מביא לכאן את המשפחה".

     

    ארבעה ימים של פארקים טחנו לי את הכוח. בדרך פגשתי גם את רנדי. המגדל עיזים חולבות וירקות אורגניים בנווה מדבר ללא שם. הוא הכין לי את כוס הקפה הראשונה האמיתית מקפה שטחן לנגד עיני, כיבד אותי בלחם אותו אפה בתנור לבנים בחצר, צייד אותי בד"ש לחבורת אופנוענים מישראל שביקרה אותו לפני שנה. והוקרה לתעשיית הטפטפות של ישראל, שהביאה לעולם את הפטנט שבלעדיו היה חולב אבנים, מגדל חובות ומגיש לי בוץ.


    עוצמה גיאולוגית. קניון ציון

     

    מאחורי הפסאדה המוזהבת

    את לאס-וגאס - ואני אומר זאת ממש בזהירות, כי עבור חלק גדול מתעשיית התיירות, אני מתעסק בקודש הקודשים - פגשתי במערומיה. לא פחות. הגעתי בשעריה בשעה הכי חמה של יום חם מאוד. על כביש שחור בישימון צהוב, חשבתי כי צמיגי האופנוע יימסו בכל רגע, הציוד יתלקח ואני פשוט אתאדה. מתוך תעתועי האופק הלוהט הנראה כאגם בוהק, בצבצו צריחים של עיר. ועוד בטרם הבנתי לאן עלי לפנות, הייתי על כביש בטון בן 5 מסלולים הנישא בקומה העליונה של שושנת כבישים, ישר אל מול מבנה מלבני ענק ומצופה קירות מוזהבים ולידו עוד אחד ומשמאל עוד שניים, ומשלט טלוויזיה ענק עושה לי עינים אשה מכוערת. אין שום סיכוי לחזור על עקבותי ואני כבר ברחוב משובץ לימוזינות, ג'יפי האמר עם חישוקי ניקל ונערות בביקיני המשדלות עוברים ושבים להיכנס מבעד לפתחים אפלים, מעליהם נצצו אורות עם המילה "קזינו".

     

    והנה מעלי בקבוק קולה ענק ואחריו מגדל אייפל, ופסלים מגני ורסאי מביטים בשלווה על פועלי בניין המקימים מבנה בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. וממול צריחי דיסנילנד וגיטרה עצומה ובניין שהוצנח לכאן מאיזה כפר ביורקשייר. הרחובות היו גדושי אדם, מהלכים כשמבט חולמני על פניהם. הכל יכול היה להיות טוב ויפה, אך מאחר וטרם הומצא הכפתור שמדליק חושך, ראיתי את לאס-וגאס הלא מאופרת, זו שאינה מסתתרת מאחורי אפילת לילה מייק-אפ צבעוני ובגדי ערב נוצצים. תפסתי אותה בשעה שאינה יכולה להסתיר את הקמטים ואת ההבל והריקנות שבה.

     

    מאתיים מטר הצידה מכל הפסאדה המטופשת הזו, פגשתי אנשים קשי יום. מהגרים מרוסיה ועובדים מדרום אמריקה ודרום מזרח אסיה. חנויות טחובות, מוטלים מתפוררים, מוניות חבוטות וחיים די קרועים. עצרתי כמה פעמים לאכול, לשתות ולחפש מקום לישון. דיברתי עם כמה מהם. אני בטוח שיש רבים שווגאס היא שיא בשבילם. בכיף! תודה רידלי סקוט, אני ברחתי משם מהר. כבר יצא לי החשק לגלות אותה בחושך. ושיימסו הצמיגים.



    לאס וגאס נחשפת באור יום 

     

    קיבלתי מייל מרפי המתגורר בצפון לוס אנג'לס. רפי הציע לי לבוא להרגיש "בית" לפני שאני נכנס לאמריקה הלטינית. מאחר וקבעתי בסן-דייגו איזה טיפול באופנוע כי המצבר המקורי החל לגמגם, משכתי מוקדם יותר מערבה והגעתי לבקר את רפי והיידי בביתם בעיר קאמריו מצפון ללוס אנג'לס.

     

    שני אלה קיבלו אותי כמו שמקבלים חבר ותיק. רפי נמצא כאן כבר מעל שלושים שנה, מתכננן בונה ומשיט יאכטות ייחודיות. הוא הציג לי את הקטמרן המתקפל שתכנן ובנה. משהו מרשים, מלהיב וממלא השראה אם לא גאוני. היידי ורפי הראו לי איך ממלאים את החיים בדברים שאינם שגרתיים. מדהים אותי באיזו טבעיות אנשים פותחים את ליבם וביתם לפני. הרגשתי שרפי והיידי מצויים בפרטי הפרטים של המסע שלי. כל השאלות היו במקום והעצות להמשך לא יסולאו בפז. תודה, יקרים!


    להרגיש בבית. רפי והיידי 

     

    יו סוי אישראלי

    הגבול עם מקסיקו הולך ומתקרב. הכנתי את עצמי באופן מיוחד לקטע הלטיני של המסע. מצפון אמריקה המתורבתת, ששפתה שגורה בפי והיא רצופה אפשרויות לקבל עזרה בתחומים טכנולוגיים, רפואיים ואחרים - אני עובר בקרוב למציאות שרבות האזהרות שקיבלתי לגביה. יצאתי למסע הזה לא כדי לנוע בתוך בועה של בטחון אבסולוטי, אלא לחוות את השוליים והבלתי צפוי, ויחד עם זאת לעשות הכל אופן שקול ואחראי.

     

    החלק החשוב כרגע במסע הוא מוכנות האופנוע ולכן הגעתי לאחר עוד יומיים לסן-דייגו לסידורים אחרונים. עם הגיעי הכנסתי לאתר פורום חברי מועדון האופנועים של סן-דייגו הודעה כי אני מחפש שותף ללג הראשון שאותו אני מתכוון לעשות עם מעבר הגבול לטיחואנה ודרומה לחצי האי באחה קליפורניה המקסיקני. ידוע לי כי זה מסלול נידח וקשה וראוי לרכב בחברה. בתוך עשרים דקות, התייצב אצלי דן טופ. איש גבוה וחייכן בן 68, מהנדס ימי שעשה קריירה בצי הצוללות, שרוכב על אופנוע זהה לשלי. דן מינה עצמו למורה נבוכים לקיום בסן-דייגו - מציאת פתרונות טכנולוגיים וטריקים לחסוך עלויות - ונתן לי סקירה הכי עדכנית על כל איזור צפון מקסיקו. הוא חזר זה עתה מסיבוב בבאחה ומכיר כל מקום, מחיר, מרחק, ומצב רוח במרחב. המסר העיקרי: "תרגיע. הכל בסדר. ניפחו את הסיפור באופן מוגזם. אנשים חיוביים. מקום בטוח. ויש הכל מתחת ליד".

     

    מייד אחרי דן יצר איתי קשר עמיר פורת. ישראלי העושה בענייני עבודה כאן וגם הוא רוכב על אופנוע דומה לשלי. עמיר, במקור מקיבוץ גת ודוקטור לכימיה שעובד בחברת ביוטכנולוגיה, הזמין אותי לישון על הספה בדירה צנועה אותה הוא חולק עם שותפה בעיר לה-הויה הצמודה לסן-דייגו. אלה יומיים אינטנסיביים, בהם החלפתי צמיג קדמי, מצבר מקורי לתוצרת "יואסה", תיקנתי בעיה באור הגבוה, קניתי מספר חלפים חשובים וקיבלתי הרבה ידע עדכני. זהו, אני מוכן לחצי השני של המסע.

     

    כנגד 12 המיילים שהתרו בי לוותר על צפון מקסיקו ולהטיס את עצמי ואת האופנוע ישירות למרכז מקסיקו, הייתי על הכביש המהיר כשפניי מועדים למקום שבלי ספרדית אתה יכול לדבר רק לעצמך. על תיק המיכל הדבקתי פתק עם משפט חשוב ששיננתי: Yo soy Israeli. בשעה 15:36 באתי בשעריה של טיחואנה המסריחה, הענייה, הפרועה, הצבעונית והסוערת כמו שאני אוהב - והתחברתי אליה בשנייה.

     

    הערה בשוליים: מגיעות אלי הצעות נהדרות למסלולים ומקומות הכרחיים. אני נשאל למה ויתרתי על מקומות שהם "חובה". - אני עושה מסע על אופנוע. אני חווה דברים מעל, ליד וכתוצאה מהיותי רוכב. הקצב שונה. המפגש אחר. היכולות, החששות, האכזבות והשמחות שונים. אין לי כוונה לעשות טרקים ארוכים, לתפוס טרמפים. לצלול עם לווייתנים או להגיע למקומות ללא האופנוע. גם אם זה נראה מסע קליל וצפוי, הוא מורכב ותובעני. אין ספק, מפסיד דברים, אבל מרגיש כי בגדול אני מרוויח. חווה משהו אחר ומנסה לשתף אתכם במיוחד שבו. תודה.

     

    בפרק הבא: מקסיקו מקבלת אותי בחיבוק חם. רוב האנשים מקסימים. מדבר שאינו נגמר. דלק שכן נגמר. חברים ליום ושפה שאני לומד שהבנת מספרים הוא החלק הכי חשוב בה.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קשת בפארק הקשתות
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים