שני אנשים שנפגשים לדייט הם בעצם ארבעה
האדם הראשון הוא הדימוי שלי ביחס אליה, כלומר איזו התנהגות היא מוציאה ממני. האדם השני הוא הדימוי שלה בעיניי, כלומר מה אני חושב עליה. מכיוון שגם היא עוברת תהליך זהה, הרי לכם מפגש בין ארבעה דימויים על אנשים, שלפעמים לאף אחד מהם אין קשר למציאות. הגיג על משחקים ומסיכות
גם ביחסים, ואולי במיוחד שם, בא הפער הזה לידי ביטוי. מפגש התחלתי בין גבר ואשה הוא בדרך כלל משחק של תפקידים. אתה תשחק את מי שאני רוצה שתהיה ואני אשחק את מי שאתה רוצה שאהיה. לא מזמן פגשתי מישהי שהתעקשה לא ליזום בעצמה שיחה ולא להחזיר לי טלפונים, מכיוון שזה "התפקיד של הגבר", כפי שהסבירה לי. באיזשהו שלב התייאשתי ונטשתי את המשחק הזה.
אל תבינו אותי לא נכון, חיזור הוא דבר נפלא. אבל אם התפקיד נלקח ברצינות רבה מדי, קשה לגלות את האדם האמיתי שנמצא מאחוריו. עולם הדייטים מלא בחוקים שונים ובקודים התנהגותיים שיצרנו מבלי לעצור לרגע לחשוב מה המחיר שכולנו משלמים עליהם: לא להתקשר ביום למחרת, לא להיפתח מהר מדי, לא להראות יותר מדי התלהבות ועוד כהנה וכהנה. המשחקים האלה יוצרים אינטרקציות מנוכרות, לא אנושיות ולא אמיתיות. זה נכון, המשחקים האלה גם מגינים עלינו ויוצרים תחושה של ערך ושל זהות, אבל צריך להיזהר שלא לאבד את עצמנו בתוך הזהות הזו.
שני אנשים נפגשים לדייט. בעצם ארבעה: האדם הראשון הוא הדימוי שלי ביחס אליה, כלומר איזו התנהגות היא מוציאה ממני. האדם השני הוא הדימוי שלה בעיניי, כלומר מה אני חושב עליה. מכיוון שגם היא עוברת תהליך זהה, הרי לכם מפגש בין ארבעה דימויים על אנשים, שלפעמים לאף אחד מהם אין קשר למציאות, למי ששנינו באמת.
ואם אישיותנו משתנה תדיר, האם בכלל ניתן לסמוך עליה, או שיש משהו מעבר לתדמית, מעבר לקליפת האישיות? לעיתים קרובות אני רואה אנשים מתנהגים הפוך ממה שהם במהותם. מחצינים את מה שאין להם. אחדים מציגים תדמית קשוחה שבפנים הם רגישים ושבריריים, אחרים יוצרים אשליה של אהבה עצמית בעוד אישיותם קשורה בחוטים בלתי נראים, המקשרים את ערכם העצמי לדעתם של אחרים. ויש כאלה שמאמצים גינונים של נסיכים, כאשר בפנים הם מרגישים משרתים. משרתים של האגו שלהם שרוצה שיזינו אותו עוד ועוד. ואולי הצמח שטבע את המשפט הנהדר "תאכיל אותי, סימור!" בסרט "חנות קטנה ומטריפה" הוא בעצם מטאפורה לאגו המנופח של כולנו? מה שבטוח הוא שבעולם שבו מי שאתה, הוא מה שאחרים חושבים עליך, התדמית הופכת להיות האויב הגדול ביותר שלנו, והעיסוק בעולם החיצוני הופך להיות עדות לפנימיות מעורערת.
לצערי אני רואה זוגות שחיים כך במשך שנים
אבל הדבר קורה לא רק בדייטים או בתחילתן של מערכות יחסים. לצערי אני רואה זוגות שחיים כך במשך שנים, שיכולים לספר לכם בשקט כי הם לא באמת החברים הכי טובים, שהאינטימיות ביניהם נעצרת ברגע שהם יוצאים מהמיטה. ומחוץ למיטה משחקי התפקידים ממשיכים. וכשצד אחד מפסיק לשחק או לספק את הצד השני, צץ ועולה לו תסכול, שהוא האח הפוליטקלי-קורקט של כעס, שהוא בן דודו של פחד. הפחד שתראה אותי כמו שאני, ערום, בלי מסיכות, בלי תדמיות, בלי אישיות. אז עד כמה אנחנו באמת מרשים לעצמנו להיות חסרי אישיות ליד בני הזוג שלנו? עד כמה הם באמת מכירים אותנו?
"אני מסתכל על האדם בראי... אם אתה רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר, תסתכל על עצמך ותעשה שינוי", שר מייקל ג'קסון באחד משיריו. הוא ודאי לקח את זה באופן מילולי מדי, אבל השינוי האמיתי שכל אחד יכול לעשות הוא קודם כל להסתכל בראי. לא זה שתלוי על הקיר, אלא זה שבתוכנו, זה שאומר לנו "היי, זה לא באמת אתה, אתה מזייף, אתה מייפה, אתה מתעתע, אתה לא אמיתי, אתה מ-פ-ח-ד!" מפחד ממה? מזה שאולי אתה לא מספיק טוב כפי שאתה.
מה עושים עם הדודו טופז הקטן הזה שבתוכנו?
אבל אתה כן. מעבר למחשבות המנקרות, מעבר לפרשנויות, מעבר לתדמית, במקום הזה בתוכנו, שם שוכנת לה השלווה האמיתית, שהיא מרכיב הכרחי בדבר המתעתע הזה שכולנו מחפשים: אושר.
אז מה בכל זאת עושים עם הדודו טופז הקטן הזה שבתוכנו? מתבוננים בו היטב וצוחקים. צוחקים על זה שאנחנו מזדהים עם התפקידים שאנחנו משחקים בחיינו בכזו רצינות תהומית. תפקידים כגון "המאצ'ו", "הכוּסית", "הקוּל" וכן, גם "הכותב בוויינט". ויש עוד הרבה תפקידים, שלחלקם אנחנו מלוהקים אפילו ללא ידיעתנו.
אז בפעם הבאה שאתם יוצאים לדייט, נסו להתבונן על עצמכם קצת מהצד, אל תקחו את האישיות שלכם כל כך ברצינות, הרפו לרגע מהתדמית, ותבינו שהמחשבות שלכם על האדם שמולכם קיימות רק אצלכם בראש ולא באמת משקפות נכוחה את האדם שהרגע פגשתם.
לפנייה לכתב/ת 
