שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דיכאון מלודי

    אחרי שניסה להמלט משך עשור מהמלנכוליה של אלבום הענק "Play", מובי שב באלבומו החדש למחוזות העצב. התוצאה היא יצירה מהודקת וראויה בהחלט


     

    כמעט לכל יוצר בכל תחום יש את היצירה הזו שמגדירה אותו ומקבעת אותו, סגנונית ומעמדית. אורסון וולס לנצח ייזכר בזכות "האזרח קיין" יותר מאשר "מגע של רשע", מעריצי לו ריד ימשיכו לערוג לעוד "טרנספורמר" והרשימה בלתי נגמרת. אבל הבעיה האמיתית ביצירת פסגה יצירתית ברמה אחרת, היא חוסר היכולת לשחזר אותה ועוד יותר קשה – לחמוק ממנה. תשאלו את "The Who" עם "טומי" שלהם וכל אלבום חדש של אואזיס תמיד יפסיד בהשוואה ל"מורנינג גלורי" מ-95'.

     

    משהו אומר לי שגם מובי לא זר לתופעה. כשאתה אמן-יוצר שפועל משך 17 שנה, דינך להיתקל במחסום יצירתי. לריצ'רד מלוויל הול, הוא מובי, השיא היצירתי הגיע בדמות "Play" המבריק מ-99'. וגם אם האלבום המצוין ההוא העלה המון ביקורות ותהיות לגבי השילוב מוזיקה-מסחרה, עדיין מדובר באלבום שעומד במבחן הזמן ומעניק חווית האזנה לא שגרתית גם למאזין המשופשף ביותר. אותה הצלחה היסטרית של "Play" תרדוף את מובי עוד שנים אחר כך, גם כשישאף להתרחק ממחוזות הבלוז אל כיוונים שמחים יותר.


    מובי. שרק לא יתעסק שוב עם אמינם

     

    "Wait For Me" הוא אלבום האולפן התשיעי של מובי. הוא יצא ממש עכשיו ממרתף ההקלטות הפרטי שלו, וגם עליו נגזר לעמוד בהשוואה מול אותו אלבום על-זמני. אבל באופן מעניין, הוא מתמודד עם המשימה אחרת מקודמיו, הבינוניים יש לציין. "Hotel" מ-2005 היה רוקיסטי, בסיסי ופשוט מדי למידותיו, ו-"Last Night" היה ניסיון לא מוצלח לדמות אווירת מסיבה ניו יורקית, שיצא בעיקר מעייף כמו רייב ארוך. נראה היה שמרוב רצון להימנע מאותה השוואה בלתי נמנעת, האיש שחרר אלבומים שונים במהותם ובסגנונם מאותו אוורסט רחוק ואימתני.

     

    הנוסחה המנצחת

    באלבום החדש, 16 קטעים השלובים זה בזה, נראה שמובי החליט לנסות את הנוסחה המנצחת שוב, גם אם הפעם בעיקר מבחינה קונספטואלית. אווירת המסיבה ופופ המצעדים הושלכו הצידה לטובת מלנכוליה קצבית, עצב קיומי ופאסיבי שמזכיר את רגעי הבלוז הרבים של אותו אלבום מלפני עשור, במיוחד נוכח כמות הקולות השחורים הנשיים שמופיעים כאן. וגם אם זה לא תמיד עושה את העבודה, מדובר בהחלט ביצירה מהודקת סגנונית שראויה להאזנה רציפה, כפי שביקש מובי עצמו, רגע לפני שחרור האלבום.

     

    "Pale Horses" הוא חתיכת יציאה עצובה טקסטואלית, במיוחד כשהיא מובאת בקולה של אמיליה זירין בראון, חברה טובה וכמעט אנונימית של מובי, שקולו שלו מעולם לא היה הצד החזק ביצירתו."Shot In The Back Of The Head" מושפע מיצירות של דיוויד לינץ', שגם אחראי לקליפ המעניין של השיר ו-"Study War" מצליח להעביר מסר אנטי-מלחמתי בלי ליפול לקלישאות ולשטיקים הממוחזרים של שירי שלום בדולר.

     

    אמנם האלבום נופל לקראת האמצע לכמה מהמחוזות המשמימים ביצירתו של מובי ("Walk With Me" יכול היה להיות טוב יותר, לו היה נמרח פחות ומסתיים בגבול שתי הדקות הראשונות) ולא חסרים קטעי מעבר קצרים ומיותרים, כמו "Stock Radio". אבל לקראת הסוף, עם שיר הנושא היפה ו-"Hope Is Gone", יש חזרה ברורה לדיכאון המלודי שהופך את "Wait For Me" לאלבום השקט והמהורהר ביותר של מובי מאז האלבום הגדול ההוא.

     

    בעשור האחרון מובי הספיק לפתח אגו ענק, לפלוט שטויות ובעיקר לעשות הרבה רעש. עכשיו הוא מצליח בשקט, ברגעים קטנים, לשחזר קצת מאותו מגע קסם. אם רק יחליט לשתוק ולחייך כשאמינם יעבור לידו, כולם יצאו הרבה יותר מבסוטים.

     

    מובי, "Wait For Me", הליקון

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    Wait For Me. שקט ומהורהר
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים