שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תמונות יפואיות
    "עג'מי", המתמודד על פרס וולג'ין, הוא מלאכת מחשבת, המשלבת בין ייאוש וחמלה בסיפוריה על שכונת הפשע היפואית. בעזרת ליהוק אותנטי וצילום נטורליסטי, מצליח צמד הבמאים הישראלי-פלסטיני ליצור דרמה טרגית באופן שטרם סופר
    "עג'מי", סרטם המשותף של הבמאי הישראלי ירון שני והבמאי הפלסטיני סקאנדר קובטי, שהוקרן אמש במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הסרטים בירושלים, הוא אחד ההישגים המרשימים של הקולנוע המקומי בשנים האחרונות. אלא שלהבדיל ממה שניתן לצפות משיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני הזה, לא מדובר בעוד מניפסט פוליטי מגלגל עיניים, כי אם בדרמה חברתית טרגית המאופיינת במבנה נרטיבי מעורר התפעלות.

     

    "עג'מי" הוא מעין גרסה ישראלית של "גומורה" האיטלקי, שתיעד דרך סבך עלילות את דרכי פעולתה של המאפיה הנפוליטנית. כמוהו, גם סרט זה מציג סדרה של סיפורים אותנטיים הנשזרים אלה באלה, ומתרחשים בשכונת הפשע היפואית שעל שמה הוא קרוי.


    "עג'מי". סיפורים על חלומות חסרי סיכוי 

     

    סיפור אחד הוא זה של שני נערים-אחים ערביים שחייהם נתונים בסכנה לאחר שדודם הפושע חיסל בן כנופיה יריבה; סיפור אחר עוקב אחר שוטר ישראלי שאחיו
    החייל נעלם; סיפור שלישי מתמקד בשב"ח פלסטיני העובד במסעדה ביפו כדי לממן ניתוח בעבור אמו ועוד סיפור הוא על צעיר פלסטיני החולם לעזוב את עג'מי ולעבור להתגורר עם חברתו היהודייה, אך מסתבך בעסקי סמים.

     

    מבחינה רגשית, "עג'מי" הוא מלאכת מחשבת המשלבת זעם ורוך, ייאוש וחמלה. סיפורים על חיים ללא מטרה וחלומות חסרי סיכוי כבר סופרו פה בעבר, אבל לא בדרך הזו. לזכותם של שני וקובטי ייאמר, שהם לא מבקשים להפוך את סרטם לאלגוריה פשטנית על יחסי יהודים-ערבים. התמה הפוליטית הזו אמנם נוכחת בסרט, אבל אינה משתלטת עליו.

     

    האותנטיות, שהיא אחד מיתרונותיו הרבים של "עג'מי", מושגת באמצעות ליהוקם של שחקנים חסרי ניסיון קודם, חלקם תושבי השכונה היהודית-ערבית, שהביאו את סיפוריהם האישיים והשתתפו בסדנת הכנה לצילומים שארכה עשרה חודשים. אבל התחושה אינה של צפייה בתרגיל חובבים או בפסיכודרמה, אלא בפיסה מהחיים עצמם. להישג זה תורמת גם מלאכת הצילום של בועז יהונתן יעקב, שמעניקה להתרחשויות מידה נאותה של נטורליזם.

     

    חבל על כן, שהסרט מלווה, בקטעים דרמטיים במיוחד, בקריינות נוסח "רכבות לילה" של לארס פון טרייר, שכביכול מכניסה את הצופה למצב היפנוטי. זה זר לסרט, נדמה מיופייף, ובעיקר נטול משמעות של ממש. אבל בכך אין כדי לפגום בהישג ששמו "עג'מי" – סרט שנחצב מהחומר הגס של חיים נטולי תקווה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "עג'מי". לא אלגוריה פשטנית על יחסי יהודים-ערבים
    מומלצים