אבודים בטוקיו

סרטי אימה מושכים בכוחם להעצים ולהמחיש את הפחדים שמקננים בכולנו. גם אם נקודת המוצא זהה לעולם המוכר לנו (מעבר לבית חדש, היכרות עם בן או בת זוג, לידתו הצפויה של תינוק), המחוזות הפרועים אליהם מובילה העלילה חושפים את החרדות האי רציונאליות העולות בסיטואציות יומיומיות אלו.

"טוקיו סונטה". דרמה שהיא כמו אימה 

קיושי קורוסאווה, אחד מבימאי האימה המרכזיים בקולנוע היפני, מבין זאת היטב. החל מ-2003 ("Bright Future") הוא החל לנוע לעבר תכנים דרמתיים שאינם פועלים במעטפת מובהקת של ז'אנר האימה. ב"טוקיו סונטה" הוא משלים את המעבר מאימה לדרמה, אך זו רחוקה מלהיות דרמה קונבנציונלית. ייחודו של הסרט הוא ביכולתו להשתמש בכלים וברגישויות של האימה בתוך גבולות הסיטואציה המציאותית. האפקט המושג עוכר שלווה לא פחות, ואולי אף יותר, מסרט אימה מובהק.

תא לחץ

ריוהי (טארויוקי קגאווה) מפוטר ממשרתו כמנהל אדמיניסטרטיבי. הוא מסתיר זאת מאשתו מיגומי (קיוקו קאיזומי) ומשני בניו. בבקרים הוא הולך ללשכת העבודה ולבתי תמחוי יפנים בחברתם של מפוטרים נוספים, מעמידי פנים ולבושי חליפות נוספים. השינוי במצב הכלכלי והצורך להעמיד פנים מייצר לחצים שמערערים את המשפחה. הנתק בין ריוהי למיגומי גדל. הבן הבכור טקאשי (יו קויאנאגי) עומד לנטוש את התא המשפחתי לטובת שירות צבאי כמתנדב בצבא האמריקאי בעיראק (דוגמה לסאטירה המעודנת של הסרט). הבן הצעיר, קנג'י (קאי אינוואקי) מנסה לפתח, חרף התנגדות האב, את כישרונו הייחודי כפסנתרן.

התפרקות התא המשפחתי 

עלילה שבה מייצר גיבור שאיבד את מקום עבודתו מצג שווא לבני משפחתו מוכרת מכמה סרטי מופת. ב"צחוק האחרון" (1924) יצר פרידריך מורנאו טור-דה-פורס אקספרסיבי הבוחן את נפשו של שוער מלון זקן שפוטר, ואת חרדותיו מפני אובדן מעמדו החברתי. ב"פסק זמן" (2001) לורן קאנטה התמקד במצבו הקיומי של הגיבור הנע ונד בין גבולות של המדינות באירופה החדשה, בעולם שהחומר הכסף והזהות הפכו בו למופשטים.

בשונה מדוגמאות אלו, קורוסאווה אינו מתמקד בחוויה של הגיבור אלא בערעור של התא המשפחתי שבראשו הוא עמד - תהליך המשליך על החברה היפנית בכללותה. השבר בזהותו של הגיבור מייצר סדקים, סודות וכעסים שהולכים ומתפשטים עד שהם מפוררים את כל מבנה המשפחה, ואיתו, כך נראה, את ההיגיון בעולם. אובדן הזהות אינו רק של העובד המפוטר, אלא גם של עקרת הבית הצייתנית, של תלמיד התיכון שנטיותיו האמנותיות מוחנקות ושל הבן הבכור שמחפש נוכחות סמכותית חלופית להתפרקות מעמד אב המשפחה. אובדן הסמכות החברתית המסורתית מוביל את הבכור להתנדבות לצבא האמריקאי בעיראק.

הבן המורד 

השעבוד של היפנים לעבודתם נובע מהפיכת החברה המעסיקה לחלופה למבנה הפיאודלי המסורתי. בתמורה להתמסרות המוחלטת של העובד, הוא רשאי היה לצפות לביטחון תעסוקתי לכל משך חייו. המשבר הכלכלי של שנות ה-90 ועלייתה של סין כמעצמה כלכלית, שינו את חוקי המשחק. בסרט מוחלף הגיבור בעובדים סינים זולים יותר, ומקום עבודתו עובר, בהתאם לאפשרויותיה של הכלכלה הגלובלית, לסין. זהותו של ריוהי אמורה עדיין להישען על מעמדו כעובד, אך החברה השתנתה ועימה גם המרחב שבו הוא חי.

בין הומור לטרגדיה

בהמשך לסגנון המוכר מסרטי האימה אותם הוא ביים, מתמקד קורוסאווה בבית היפני כמרחב פרוץ (הדימוי של דלת פתוחה ווילון מתנפנף הופך לסמל לערעור היציבות של הקווים הישירים במבנה ובדלתות). אך הערעור קיים גם במרחב העירוני בו מומחשת חיבתו של הבימאי למבנים נטושים למחצה, ולשוליים המוזנחים שבהם נעים המפוטרים כרוחות רפאים. מרחבים פרוצים אלו חורגים מהגילום הסמלי של מצבו הנפשי של הגיבור והופכים לאמירה ברורה על החברה היפנית בכללותה.

עוצמתו של הסרט אינה נובעת רק מהפעפוע של האימה לתוך המציאות אלא באופן בו תהליך זה מועצם באמצעות שימוש בהומור דק. החיבור בין הטרגדיה האנושית הקטנה, והפרספקטיבה הייחודית אותה מציע קורוסאווה, הופכת את הסרט לראוי ביותר לצפייה.