שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רציתם 'פנסי שמנסי' - תשלמו"
    וודקה, שעולה 90-60 שקל בפיצוצייה, נמכרת במועדונים ב-500 שקל ויותר. הלקוחות כועסים שעושים עליהם רווח של 1,000%, הבעלים טוענים שזו הדרך היחידה להרוויח - לפני שהבליינים יברחו למועדון הנחשב הבא. שותים לקלאברים את המיץ

    האם הקלאבר הוא הפראייר החדש? מיכאל (שם בדוי), בן 26 מירושלים, רצה לחגוג את יום הולדתו בתל אביב. הוא חיפש מקום "חם" בעיר והתביית עליו. יחד עם חבריו, יצא למועדון "הקלרה" במתחם הדולפינריום. הוא אף הזמין מקום מראש, כמקובל, והתחייב לקנות בקבוק, כמקובל. ואכן, בקבוק וודקה צונן המתין לחברים, בתוך דלי קרח על השולחן. אבל איך אפשר לשתות את הוודקה בלי למהול אותה במשהו? ושוב, כנהוג, הזמינו החבר'ה גם חמש פחיות משקה אנרגיה.

     

    הבליינים הירושלמיים אפילו לא הסתכלו על התפריט. הוודקה זרמה כמו מים, הצחוקים והקטעים רצו בזה אחר זה, ולשולחן הוזמנו בקבוק נוסף, ועוד חמש פחיות משקה אנרגיה. כעבור כשעתיים, סמוקים ועייפים, הזמינו החוגגים את החשבון. ברגע זה נגמרה החגיגה. מיכאל הסתכל על הדף, שפשף את עיניו והסתכל פעם נוספת, אבל המספר לא השתנה: לא פחות מ- 1,400 שקל עלה להם התענוג. קראתם נכון: 1,400.

     

    "לא תיארנו לעצמנו שהמחיר יגיע לסכום כזה", הוא מודה. "חשבנו שבקבוק וודקה, שעולה בסופרמרקט 60 שקל, יעלה בסביבות ה-300-200 שקל בפאב, והיינו מוכנים לספוג את זה. אבל הבקבוק עלה 520 שקל, כל פחית משקה עלתה 25 שקל, וכל זה בלי טיפ. המחיר הזה פשוט מטורף".

     

    כולם יודעים שאלכוהול נמכר ביוקר במועדונים ובברים - אף אחד לא מגלה פה את אמריקה - אבל גם יודעים שאי אפשר בלעדיו כשיוצאים לבלות. אף על פי כן, נדמה שמכירת אלכוהול ברווח של 1,000% היא, בכל זאת, דבר חריג. אז איך בקבוק, שעלותו לצרכן נעה בין 50 ל-80 שקל בחנות קמעונאית, נמכר בלמעלה מ-500 שקל במקום בילוי?

     

    תשב, תשתה, תשלם, תיחנק 

    תכירו את השיטה החדשה: Bottle Service, שירות הזמנת מקום במגה-ברים ובמועדונים. הזמנת מקום - התחייבת לבקבוק. בניגוד לדיסקוטק הקלאסי, אמנם לא תצטרך לשלם כסף בכניסה, אבל את חובך לבר תשלם גם תשלם - בבקבוקים. כל בקבוק, כמובן, שווה לפחות כמה מאות שקלים, אם לא אלפים.

     

    את השיטה, די ברור, לא אנחנו המצאנו. בניו יורק היא נהוגה ומקובלת בכל מקום, והיחצ"נים גוזרים קופון על כל בקבוק שנרכש. הספה ממתינה ללקוח, הבקבוק הצונן על השולחן. תגיע, תתיישב, תשתה, תשלם ותיחנק מהמחיר. את ההוצאות של הבר, בהנחה שאין תשלום בכניסה, מחזיר הבעלים דרך האלכוהול. לא חלה עליו כל מגבלה והוא יכול לנקוב בכל מחיר שירצה. התשלום הוא על השתייה וגם על החוויה.

     

    לכאורה, אם קבוצת מבלים רוכשת בקבוק משותף, היא מבצעת מהלך חסכוני. במקום לשלם 40-35 שקל למנה, אפשר להזמין לשולחן בקבוק של 750 מ"ל, המכיל 15 מנות. כפי שיתברר בהמשך, הפערים אינם כה גדולים. לעיתים, זהו מהלך שכלל לא משתלם לבליין.

     

    גלגולו של בקבוק 

    מעט מאוד ידיים עובר בקבוק האלכוהול, עד שהוא מגיע לשולחנו של הבליין, אבל זה לא מונע מחירו לתפוח בדרך למימדים מפלצתיים. ראשון הוא היבואן, הרוכש את האלכוהול מהיצרן. עלות הכנסתו לארץ כרוכה בתשלום מס כבד, יחסית, של 120% עד 200%. התחנה השנייה היא הקמעונאים: רשתות השיווק הגדולות, למשל, רוכשות מהיבואן בקבוק וודקה בסיסי (כמו אבסולוט או פינלנדיה) במחיר של 30-25 שקל. מגה-בר או מועדון גדול ייהנה ממחיר זהה, בעוד שבר לא גדול ישלם על הבקבוק מעט יותר - בין 40 ל-45 שקל.


     

    גם במכולות השכונתיות ובפיצוציות, ניתן למצוא על המדפים את הבקבוק. במקרה שלהם, מחירו עולה כבר ל-52-48 שקל. התחנה האחרונה היא הצרכן, שממנו הם גוזרים רווח מכובד: הבקבוק יעלה לצרכן, בממוצע, בין 60 ל-90 שקל. אגב, בדיוטי פרי תעלה הוודקה כ-17 דולר (כ-66 שקל).

     

    אבל כשמתיישב הצרכן בבר או במועדון, המחירים משתנים בקיצוניות. במועדון "הקלרה" נמכר בקבוק וודקה פינלנדיה ב-530 שקל, במועדון "האליזבט" בהרצליה ב-450 שקל וב"האומן 17" בירושלים, המחיר הוא 500 שקל. כפי שאפשר לראות, המחירים די זהים במקומות הבילוי הגדולים - המגה-ברים והמועדונים. אגב, מתח הרווחים העצום חל גם על המשקה שמוהל את האלכוהול - פחית XL נמכרת ב-25-15 שקל, אחרי שנקנתה מהיבואן ב-2.70 שקל בלבד - וגם על המשקאות הזולים באמת, כמו ערק, ששוט ממנו נמכר במחיר הבקבוק כולו: 18 שקל לבקבוק לבעלי המקום, 18-12 שקל לשוט לבליין הממוצע.

     

    רוצה בזול? תאכל באבו חסן

    "הקפיצה האמיתית במחיר היא לא אצל היבואן, אלא בברים", מסביר אחד היבואנים הראשיים של משקאות אלכוהול בישראל. "המרכזיים והחזקים שבהם קונים בקבוק של ליטר במחיר נמוך, של כ-30 שקל, ומוכרים בקבוק של 750 מ"ל. התחשיב הבסיסי הוא על פי 15 מנות בבקבוק. כל מקום בוחר לעצמו את המחיר ורשאי להגזים כאוות נפשו. אבל לדרוש 500 שקל לבקבוק, זה בפירוש לא תמחור ראוי".

     

    גרי יפת, סיטונאי של משקאות אלכוהול בתל אביב, סבור, כי מדובר ב"שחיטה כשרה". "מה לעשות שאין בארץ חוק על גזל? אפשר לבקש כל סכום ותמיד יהיה מי שישלם. בתחום האלכוהול, נהוג להחזיר את ההשקעה על קניית הבקבוק במכירת חמישה שוטים. היום, בשוט אחד או שניים, מכסים את עלות הבקבוק ומתחילים להרוויח".

     

    לדבריו, בטווח הארוך זה לא ישתלם להם. "אפשר למכור אלכוהול בעלות כפולה ומשולשת, ועדיין להרוויח, מבלי להיות חזיר. בעלי העסקים שמוכרים אלכוהול בסכומים גבוהים עושים טעות. רבים מלקוחותיי הם צעירים שמעדיפים לקנות בקבוק בזול, ל'תדלק' לפני היציאה ולהגיע לבר שתויים".

     

    "הבר או המועדון הוא כמו מסעדת יוקרה", מסביר ר', בעל בר שכונתי בתל אביב. "רוצה ארוחת גורמה - תשלם. לא רוצה, תאכל חומוס באבו חסן. אני לא מוכר במחירים כאלה, כי אני פונה לקהל יעד אחר, שלא משלם את הסכומים הללו. אם הקהל מספיק מטומטם, הוא ישלם גם 500 שקל לבקבוק".

     

    לדברי ר', "ברור שזו חזירות לבקש סכומים כל כך גבוהים על מוצר זול, אבל כשאתה הולך לים ומשלם 50 שקל לאבטיח, זו לא חזירות? ההתנהגות הזו אופיינית לכל ענפי המזון והאלכוהול. המטרה של בעלי העסקים הללו היא לעשות כמה שיותר כסף, ובתמורה לתת לך חוויה. הקהל ברוב המקומות הללו הם תיירים, שהמחיר הגבוה לא ישבור אותם".

     

    למי יש יותר גדול?

    עם כל הכבוד לתעוזתם של בעלי המגה-ברים והמועדונים, כל זה לא היה קורה אילולא היה מי שגם ישלם בעבור השירות היקר הזה. הבליין אולי לא אוהב לשלם הרבה כסף, אבל יש להניח שהוא נהנה לנפנף לסובבים אותו בכמות הבקבוקים שהזמין לשולחן. יותר בקבוקים, יותר כסף בארנק. הוא האוליגרך שתמיד רצה להיות, הוא האבו עלי של המקום, השריף.


     

    ליאור נעמן, עורך מגזין "בלייזר", מכנה את התופעה "תסמונת האופנוע הגדול". לדבריו, "הלקוח אולי לא אוהב לשלם את המחירים המופרזים הללו, אבל הוא מאוד אוהב להראות שיש לו הכי גדול. זו הדוגמה הקלאסית של הבחור שנוהג בב.מ.וו חדשה, אבל גר בדירת חדר. מה שרואים כלפי חוץ זה מה שחשוב – שכולם יראו, שיקנאו שאני יכול להרשות לעצמי. ה'שופוני' יותר חשוב מכל דבר אחר".

     

    "הלקוח הוא שדורש את היוקרה הפלצנית הזו"

    בעלי המועדונים והברים לא מבינים מה רוצים מהם. הם, הרי, השקיעו סכומי עתק כדי לענות על דרישות הקהל, ועכשיו הם צריכים להחזיר את ההשקעה. "הבקבוק לא קשור בכלל לסיפור הזה", אומר אחד מוותיקי בעלי המועדונים בתל אביב. "העלות הגבוהה היא הדרך שלנו להחזיר את הסיכון הגדול שהשקענו בהקמת המקום". 

     

    לדבריו, "הלקוח הוא שדורש את היוקרה הפלצנית הזו. אני משקיע יותר ממיליון שקל כדי לעמוד בדרישת הלקוח למקום הכי איני בעולם, ומישהו צריך לשלם על הנהנתנות הזו. הבעיה היא בלקוח, שאחרי ארבעה חודשים עוזב את המקום והולך למקום איני אחר. ומי יספוג את הנזק?"

     

    פתיחת מקום, הוא מסביר, כרוכה בסיכון כלכלי גדול. "אם כל פתיחת בר הייתה בוננזה, כולם היו מרוויחים, אבל הסיכוי להצליח בתחום הוא 30%. יכול להיות שאפתח מקום וכעבור חודש המשטרה תסגור, או שאחרי חודשיים, הלקוחות יעזבו למקום אחר. לכן, כשאני כן מצליח, אני צריך להרוויח כמה שיותר, כי אחרת לא משתלם לי לקחת את הסיכון. אם הלקוח לא היה דורש את כל ה'פנסי-שמנסי' הזה, הסיכון היה הרבה יותר קטן, כי עלות ההשקעה הייתה הרבה יותר קטנה".

     

    יואב בר זאב, מבעלי מועדון "הקלרה", טוען כי האלכוהול הוא הדרך היחידה לכסות הוצאות אדירות של תפעול המקום. "לבקבוק הוודקה אין שום משמעות. אני צריך לשלם שכר דירה, ארנונה, משכורות והוצאות אחזקה בלתי נגמרות. יש לנו כמות עובדים שאין לה אח ורע בתחום. אם לא היינו גובים את המחיר הזה, לא היינו עומדים בתשלום ההוצאות".

     

    מעבר לכך, טוען בר זאב, המחיר של האלכוהול מגלם בתוכו גם ערך מוסף: "אנחנו לא מוכרים רק את האלכוהול, אלא גם את האווירה ואנשים משלמים גם בשביל זה. אדם בוחר לבלות בבר כי הוא רוצה, לא כי הוא חייב. צריך גם לזכור שאנחנו צריכים להרוויח מהסיפור הזה, ומעבר לכך - שבכל יום זה עלול להיגמר ואנשים יעברו למקום הבא".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    הבליינים משלמים על האווירה
    צילום: index open
    הצעירים "מתדלקים" לפני הבילוי
    צילום: דלית שחם
    חזירות או תמחור ראוי?
    צילום: צביקה ליפסקי
    מומלצים