שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תחזירו לי את הכותל
    בכותל הרקוע, שסבא שלי צעד איתו לגטו, היה מקום לכולם. לא היו בו סדרני צניעות או מחיצות ושנים מאוחר יותר צנחנים עזי נפש היו מוכנים למות כדי לכבוש אותו ולייבב למרגלותיו בלי כיפה לראשם. אז איך לפתע הפקיעו אותו ממני?

    כשסבא שלי צעד לגטו יחד עם כל משפחתו, הוא לא שכח להוריד מן הקיר את תבליט הנחושת הקטן והישן של הכותל המערבי ולהטמינו בכיס הז'קט. זה היה חשוב לו ודחוף לו דווקא אז, בימי הבהלה שאחרי שריפת בית הכנסת הגדול בעירו, אחרי הרציחות, אחרי שהעולם התהפך לו לגמרי. כמו מליונים אחרים, הוא נאחז בסמל.

     

    בתבליט של סבא נרקעו גם האבנים וגם האזוב, כמקובל, ויש אפילו מין רחבה רקועה שכזאת, שהיא זכרון היסטורי הולך ונעלם: אין בה מחיצות. אין בה הפרדה בין נשים לגברים. אין בה סדרנים שומרי צניעות. אין בה אנשים שסבורים, כמו מנכ"ל סיעת ש"ס, שלא נאה להישבע אמונים לצה"ל בכותל.

     

    בתשעה באב נהוג לצטט בתקשורת דברים מפיו של רב הכותל – עוד פונקציה

    שסבי לא היה מבין מה טיבה – והפעם אמר כי בצד האבל על החורבן יש לפעול למען אהבת חינם. יפה אמר – אבל איך אפשר לעשות זאת בטריטוריה שניכס לעצמו, הוא וכל העדה החרדית לגווניה?

     

    פעם, לא מזמן, הכותל היה סמל למכנה המשותף הבסיסי בין יהודים, יהיו גוון אמונתם ונוהגיהם אשר יהיו: רב עוצמה בנוכחותו האילמת בהיסטוריה המשותפת, אות ועדות לחורבן וגם להבנה מדוע אירע החורבן הזה. עוצמתו היתה כזאת, שחילונים גמורים וצנחנים עזי נפש היו מוכנים למות כדי לכבוש אותו, ומי שהתמזל מזלו ולא מת, מצא את עצמו מייבב כילד מול האבנים הגדולות. הימים היו ימי מלחמה, וליהודים מותר היה אז לייבב בלי כיפה לראשם. ליהודיות מותר היה להגיע עד לאבנים באין מפריע ולראות יהודים ממין זכר מייבבים. הרחבה היתה מלאה באבנים עקומות ומוזנחת למדי, אבל לא היה בכך כדי להעיב על עוצמת הסמל, על כוחו המאגי-כמעט עבור כל זרמי היהדות.

     

    לא כולם הגיעו כדי להתפלל. היו מי שבאו אליו כדי לנגוע בהיסטוריה. היו שראו בו את המקום הנכון להכריז על היותם חלק משרשרת דורות, באמצעות טקסי החניכה שערכו שם. היו מי שבאו לייבב ומי שבאו להצהיר שהוא שלנו לנצח ומי שבאו לבקש מזל וברכה ופרנסה בפתק שלהם – עד שיום אחד, לא ברור לי כיצד ומדוע, כל זה החל להיתחם בגבולות ברורים מאד של מותר ואסור, והגבולות הללו היו חרדיים במפגיע.

     

    אמא, למה אסור לך להיכנס איתי לכותל?

    לי עצמי אין צורך רגשי באבנים הללו. תפיסת היהדות שלי איננה כוללת פטישיזם, ולטעמי מגילת איכה נשמעת היטב וקורעת לב גם כשאין מרחיקים עד לרחבה ההיא כדי לקונן ברמה. אבל לאחרים, שונים ממני בהשקפתם וגם שונים מן החרדים במנהגיהם, כבר אין מקום בכותל, במיני-טהרן שהולכת ומתרקמת שם. לאט אל בטוח, הוא הופך למעוז של בדלנות חרדית. אברכים נסוגים מן האבנים בהליכה לאחור תוך כדי שהם קדים לקיר שוב ושוב, משגיחות צניעות מטעם עצמן בודקות את אורך החצאית של המבקרות ומחליטות מה נכון במקום הקדוש ומה לא, ועכשיו מתוכננת הפרדה גם ברחבה העליונה. כשהייתי שם בפעם האחרונה, התקשיתי מאד להסביר לבני בן השבע למה אסור לי להתפלל יחד איתו, ואם אלוהים באמת רוצה להפריד אותו ממני דווקא שם. כשחזרנו מן הביקור, הראיתי לו את התבליט של סבא שלו שאני שומרת, והוא זה שהאיר את עיני לכך שאין בו מחיצה של הפרדה.

     

    בכותל הרקוע של

    סבא שלי היה מקום לכולם: לאיש עם הזקן והקפוטה והשטריימל ולרונה קינן עם האינטרפרטציה המופלאה שלה לקינה שהיא נכס רוחני של יהודים באשר הם. בכותל ההוא לא היו שומרים ומשגיחים וסדרנים ומפקחים, אלא רק בני אדם שבאו לומר, כל אחד בדרכו, אנחנו יהודים, חשוב לנו להתחבר דווקא אל המקום הזה, חשוב לנו – בתשעה באב כמו בימי חול גמורים – לזכור את היהודים שנרצחו לאורך הדורות, בעת העתיקה ובעת החדשה, שעבור כולם היה המקום הזה סמל מאחד.

     

    אם רב הכותל מבקש להרבות אהבת חינם, יואיל נא לכנס מועצה שחבריה מייצגים את כל זרמי היהדות, וביחד לחשוב כיצד אפשר להשיב את הכותל לכולם מבלי לפגוע באיש. אני חוששת שהוא לא יעשה זאת, וסיבותיו עימו. אני חוששת שהמלאכה הזאת מוטלת עכשיו על אנשים כמוני, שמבקשים להחזיר לעצמם את הסמל המופקע שלהם, ולומר במלים פשוטות, ביום הזה ובימים הבאים: לכל יהודי באשר הוא יהודי מותר להיות כאן, בפרהסיה הזאת, מבלי להיכנע לתפיסה מונוליתית של היהדות ולכפייה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, ולשנאת החינם שהיא יוצרת. אם לא נעשה זאת, הכותל של סבא שלי יישאר רק זכרון רחוק, רקוע בנחושת.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    אריאנה מלמד
    צילום: גבי מנשה
    רב הכותל עם הרב אלישיב. מה איתנו?
    צילום: אביעד בטר
    מומלצים