בישראל אין קליטה

בספרו המופלא “Understanding Comics” מנסה סקוט מקלאוד לעמוד על טיב משיכתם של אנימציה וקומיקס. התשובה שמקלאוד מגיע אליה איננה מורכבת; הפשטה לצורך אוניברסליזציה. כלומר, שני המדיומים מצמצמים את עצמם לקווי המתאר המהותיים בלבד של הצגת הדמויות ושיקוף המציאות וצמצום זה מחזק את ההזדהות של הקהל עם היצירה. בזמן שריאליזם מוגזם מציע עצמים שהצופה/קורא יכול להכיר, אנימציה וקומיקס מציעים תחפושת שהצופה/קורא יכול ללבוש. מה שנכון באופן כללי לקומיקס ואנימציה נכון גם לסרטי ילדים. נדמה לי שדרך המסקנה של מקלאוד ניתן לבחון את "פוקימון 2" ואת "הגרינץ'" ולמצוא מדוע הראשון מוצלח ואילו זה האחרון, למרות הצלחתו הקופתית המדהימה, כל כך מקרטע.

"לאמן פוקימונים זה די קשה, להציל את העולם קשה הרבה יותר". (אש קאצ'ם לחבר'ה)

בפני עצמו, קשה לשפוט את הסרט "פוקימון 2". הוא חלק מתרבות רחבה והמפגש של צופה, שאינו מכיר את המונחים העיקריים של תרבות זו, עימו, נגמר בדרך כלל במפח נפש - עניין שמשום מה גורר השמצות בדבר השטחיות, המסחריות ופוטנציאל ההשחתה הגלומים בעולמם של יצורים לא מזיקים אלה. הנאה מן הסרט מחייבת היכרות מוקדמת עם השפה שלו - שפה שבנויה רק על הפשטות ויזואליות וקוליות. כידוע, פוקימונים מסוגלים לעשות שימוש רק בהברות המרכיבות את שמם, זהו אמצעי התקשורת הלשוני היחידי שלהם, ועם זאת, בניגוד לאלו של הטלטביז המזוויעים, יכולת ההבעה והאישיות של הפוקימונים רחוקות מלהיות מוגבלות.

כמו קודמו, גם "פוקימון 2" פותח בסרט קצר שבו אין בני אדם והגיבורים הם פוקימונים. סרט הפתיחה הקצרצר, "מבצע ההצלה של פיקאצ'ו" הוא הישג מרהיב; הוא עשוי ומדובב לחלוטין בשפה המופשטת של הפוקימונים ועם זאת מצליח לספר עלילת גבורה. אנחות הרווחה וההתפעלות של הילדים שצפו בסרט הפתיחה ממחישות הכל. ולא רק הן.

סיפור הסרט עצמו מבהיר את הנקודה. מדובר בסיפור סטריאוטיפי; נבואה משחר הימים מספרת על ארבעה פוקימונים רבי עצמה; פוקימון אש, פוקימון ברק, פוקימון קרח ופוקימון המכונה לוגיה ששוכן בקרקעית הים. אם יופר האיזון בין שלושת הפוקימונים תתחולל מלחמה בין השלושה, לוגיה שהוא גם שומר אדמה, יאבק בהם, אך שירו ידעך וקץ העולם יבוא. כל זאת אם לא יופיע הנבחר שבידיו יהיה הכוח להציל את העולם. האיזון אכן מופר בידי אספן פוקימונים שאפתן, ואש קאצ'ם, הילד העיקש ששואף להיות למאמן הפוקימונים הטוב ביותר בעולם, נקלע יחד עם חבריו ועם צוות רוקט, אויביו הנצחיים, אל התנגשות הטיטנים ואל תפקיד הגיבור.

למרות זאת, הסרט והתרבות שעליה הוא מבוסס, מתוחכמים הרבה יותר מאשר הסטריאוטיפים שהם מציגים. האגדה איננה פולקלור אנושי עתיק, היא אגדה שהומצאה לצורך הסרט והיא חלק מן המיתולוגיה הפנימית של עולם הפוקימונים, שהיא בעצמה מעין הפשטה מקורית, חובקת ומוצלחת מאוד של סוגים שונים ומגוונים של פולקלור מרחבי העולם.

"בשעה 18:30 - ארוחת ערב עם עצמי. אני לא יכול לבטל את זה שוב." (הגרינץ' לעצמו)

בעוד "פוקימון 2" מצליח לעקוף מחסומים תרבותיים ולהציג יצירה שיש בה מן האוניברסליות, "הגרינץ'", בכיכובו של ג'ים קארי, נכשל במספר אבני נגף מבחינת הצופה הישראלי. הוא לא מדובב, מה שגורע כחצי מקהל היעד שלו, הוא חג סביב חג המולד, חוויה שרוב הקהל שלו מכיר רק מרחוק ולא מהתנסות ראשונית והוא מציב במרכז לא את הגרינץ' או את הסיפור, אלא את ג'ים קארי.

"הגרינץ'" מבוסס על הספר "הגרינץ' שגנב את חג המולד" של סופר הילדים דוקטור סוס. בתוך פתית שלג חיים להם בני ה"מי" (The Whos), בתוך עיר הקרויה, איך לא, עיר המי. בני המי אוהבים חגים ואוהבים עוד יותר לקנות ולקבל מתנות, כך שחג המולד הוא שיאה המאושר של השנה עבורם. על הר מחוץ לעיר המי מתגורר ג'ים קארי, כלומר הגרינץ', יצור ירוק, שעיר וזועם, שהגיע בטעות בינקותו אל עיר המי, סבל מהשפלות בשל זרותו ומראהו השונה ונמלט מן העיר. הוא שונא את חג המולד במיוחד ויעשה הכל להעכיר את שמחת החג. ילדה קטנה אחת, חכמה ואמיצה, מתחילה לפקפק במוסכמות החברתיות סביבה; משמעותה המקובלת של תעשיית המתנות ומעמדו של הגרינץ' כאויב העיר. ג'ים קארי, כלומר הגרינץ', מתכונן מצידו להשבית את המסיבה השנתית.

ג'ים קארי, על מנת לא ליצור אי הבנות, מצוין כדרכו, אולם הוא מצוין לא לטובת הסרט אלא על חשבונו. כפי שעולל לפני כן ב"מסיכה" וב"אייס ונטורה", גם פה הופכת הדמות שבגילומו ללב של טורנדו של ציטוטים מסרטים ומתרבות פופולרית. הקולאז' המהפנט של רפליקות הופך את הסרט ליצירה מאוד קונקרטית שמונעת הזדהות. אפשר להשתאות למראה ג'ים קארי מפזז ומכרכר בין אלפי התייחסויות פרטיות, אי אפשר להזדהות איתו, להיכנס לעורו. הוא שקוע במפגש ארוך עם עצמו. קארי לא מתנדף לרגע אחד מן הסרט, לא מפנה מקום לגרינץ'. כל סצינה שבה הוא מופיע היא חלק במופע של קארי. למה הוא התאמץ לעשות תחפושת בכלל?

צופים מבוגרים עשויים היו להנות לולא הסיפור המוביל את הסרט היה פשטני, מתיילד ומניפולטיבי לעצבן. את הסוגייה מהי רוחו של חג המולד, האם היא מתבטאת במתנות או שמא היא רעיון הנתינה, מכירים כולם; אם לא מספרות, אז מאינספור ספיישלי כריסמס של סדרות טלוויזיה. כולם גם יודעים את התשובה. אבל איכשהו, באופן הציני והמודע לעצמו ביותר, מגלים האולפנים, שנה אחר שנה, שמדובר הן ברעיון מכניס ביותר והן ברעיון שלא צריך לעמול על פיתוחו זמן רב מדי. וכל זה ניכר מאוד ב"הגרינץ'".

להוציא את העיצוב היפהפה שמעורר לחיים את איוריו הגאוניים של הדוקטור, דבר מרוחו שלו לא שורה על הסרט. התכליתיות האיומה של הסרט והתבנית השחוקה של הסיפור ההוליוודי משעבדות את כל הרכיבים בתוכו, לרבות, וזה הכי גרוע, ההומור הפרוע והאבסורדי של דוקטור סוס, שהיה אמור להיות הערך המוסף של הסרט ותכלית בפני עצמו, אבל הפך לקריינות מחורזת - עוד התחכמות טיפשית ולא מזמינה מסדרת התחכמויות דומות שהסרט מבורך בהן.