שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    צער גידול אבות

    יש משהו צפוי וקורקטי באופן בו נפתרות הדילמות ב"אילי ובן", מה שבוודאי יפריע לקהל מבוגר. אבל עבור ילדים ובני נוער, זהו אחד הסרטים המוצלחים שנראו כאן בשנים האחרונות


     

    סרטי ילדים ונוער לא היו הצד החזק של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. סרטים כ"גיבורים קטנים" בבימויו של איתי לב, “צעד קטן" של שחר סגל ו"מיס אנטבה" שייצר עמרי לוי - כמו גם הקופרודוקציה הישראלית-אמריקאית דוברת האנגלית, “הבוגד הקטן" של לין רות – לא בדיוק היו יהלומים בכתר הקולנוע הישראלי החדש.

     

    על הרקע הזה בולט "אילי ובן" לטובה. סרטו העלילתי הארוך הראשון של אורי רביד משכיל להביא סיפור בעל מורכבות מסוימת, ובה בעת לא להתנחמד – תכונה ראויה לגינוי ככל שהדברים נוגעים בסרטים הפונים לבני נוער. חבל, על כן, שהסרט אינו מצליח להיות יותר מסך כל חלקיו, וליהפך ליצירה פחות קורקטית המיועדת גם, ובעיקר, לקהל מבוגר. אך מה שיש הוא בהחלט-בהחלט מספק. סרט נוער חביב וראוי.

     

    מסופר פה על אילי (יובל שבח) ועל אבא שלו בן (ליאור אשכנזי), אדריכל העיר הרצליה, שבתחילת הסרט נעצר בחשד לנטילת שוחד. הסרט מתעכב על הגילוי ההדרגתי של הפרשה על ידי הבן (וההיפוך הסמלי הזה ביחסי אב ששמו בן ובנו אמור לספק לסרט רובד נוסף); על מערכת היחסים שנרקמת בין אילי ובין חוקר משטרתי (צחי גראד) ההולך ומשמש לילד דמות אב חלופית שמניעיה נדמים בתחילה כמפוקפקים; ועל רומן בוסרי שמתפתח בין אילי לבת כיתתו (מילי עשת).

     

    ההיבטים המעניינים של "אילי ובן" קשורים בסוגיות של אשמה רובצת ובגידה באב. הילד, שנאמנותו מיטלטלת בין שני האבות, הממשי והסימבולי, הנעדר והנוכח, העוול ואיש החוק – מוצא עצמו נאלץ להכריע, לבדו, בעניינים מוסריים כבדי משקל. המצוקה שאילי נקלע אליה (לכך מתווספת עוד פרשיית שחיתות שהוא חושף בעיתון בית הספר) משמשת את הסרט ליותר מאשר עוד שיעור חברה בכיתתה של המורה נחמה. אדרבא, היא מהדהדת כמה נושאים רחבים וטעונים יותר, דוגמת החיפוש הנואש של החברה הישראלית בעשור האחרון אחר דמות אב סמכותית ונקייה.

     

    אבא יש רק שניים

    האמביוולנטיות סביב דמות האב, האופן שבו השוטר המתיידד עם אילי ספק מנצל את תמימותו-ספק מזהה את הצורך שלו ביציבות פטריארכלית, היא שמעניקה ל"אילי ובן" מורכבות שנעדרה מסרטי הילדים והנוער שקדמו לו. היבט זה ניכר גם בעיצובה של מערכת יחסים נוספת, זו שבין האב בן לבין אביו שלו, ארכיטקט בעל שם וחתן פרס ישראל (בגילומו של ניסן נתיב ז"ל). האכזבה המקצועית וההורית של האב הקשיש מבנו המבטיח שנכנע לשחיתות, אף היא יש בה כדי לבטא את התמה של הסתלקות הסמכות האבהית – ואובדנה, שבה עוסק סרט זה.


    גראד ושבח. מחזיקים את הסרט על כתפיהם (צילום: ורד אדיר)

     

    לזכותו של "אילי ובן" עומדות האמינות והבגרות שלו. קודם כל, בזכות הופעתו של יובל שבח, שנצפה פה ושם בסדרות נוער ופרסומות, ומצליח הפעם להחזיק סרט שלם על כתפיו הצעירות. נוכחותו משכנעת, לא מתיילדת ולא מתחנחנת. ליאור אשכנזי כאביו משכיל לעצב דמות ילדותית, כמתבקש משמו בסרט, שחווה לא פחות מבנה תהליך התבגרות מאוחר וכואב.

     

    אבל הדמות המעניינת יותר היא זו של בלש המשטרה, בגילומו של צחי גראד. זה כבר גילם בעבר דמות אב מפוקפקת (ב"מישהו לרוץ איתו", לפי דוד גרוסמן, שם היה מעין פייגין ירושלמי), ועבודתו האינטליגנטית והמדויקת פה מעניקה לסרט את מורכבותו. כאמור, בינו לבין אילי הצעיר מתפתחת מערכת יחסים שנעה על הגבול

    שבין חוסר אתיקה וציניות מוחלטת (השוטר מנצל את תמימותו של הילד כדי להפליל את אביו) לבין חמלה אבהית. דווקא הקשר ביניהם הוא שמספק לסרט כמה משיאיו הדרמטיים והרגשיים.

     

    בעבור הצופה המבוגר והמפוכח יותר, חסרה בסרט מידה של חספוס וקדרות. התחושה היא ש"אילי ובן" פותר את הדילמות הרגשיות והמוסריות שלו באופן צפוי, ושאין בו קונפליקט אמיתי בין האב שסרח ובנו. דמותה של אם המשפחה (יעל הדר) נותרת אף היא חיוורת וחסרת נוכחות של ממש. ועם זאת, “אילי ובן" הוא סרט קולח ובוגר, שמתייחס בכבוד ובלי שמץ חנופה לקהל היעד הצעיר-יחסית שלו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אילי ובן". סרט נוער חביב וראוי
    צילום: ורד אדיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים