איך מטיילים בשלוש מדינות ביום אחד?

כבר במעבר הגבול בין תאילנד למיאנמר (לשעבר בורמה) משהו נראה שונה. מעל לשוטר משטרת הגבולות המקומית תלויים שני שעונים, האחד מראה את השעה בתאילנד והשני את השעה במיאנמר. שני מקומות סמוכים, ובכל זאת מפרידה חצי שעה בין שעון לשעון. "הם מנסים לבדל את עצמם משכניהם‭,"‬ מסביר לנו המדריך המקומי אנאן את הפער באזורי הזמן, "הם יעשו כל דבר שהם יכולים כדי להיות שונים‭."‬

שני שוטרים ממשטרת הגבולות של מיאנמר עומדים בפנים חמורות סבר, מפנים אותנו לתור של הזרים, האיטי יותר, בזמן שמשמאלנו נכנסים למיאנמר עשרות תאילנדים כמעט בלי בדיקה. "לתאילנדים ולבורמזים לא באמת אכפת מי נכנס למיאנמר‭,"‬ מסביר אנאן, "הם יודעים שאין להם מה לחפש כאן כי זו מדינה ענייה ושהסיבה היחידה לבוא לשם היא קניות זולות. הם מודאגים רק מהבריחה של הבורמזים החוצה‭."‬

עולמות אחרים

שוטרי הגבולות, במדים חומים, מבקשים מהתיירים להתקדם אחד אחד, להפקיד את הדרכונים בכניסה ולהצטלם בעמדה אחרת כדי לקבל דרכון. כמה דקות לאחר מכן אני יוצא משם עם דף נייר עליו מודפס השם שלי, תאריך הלידה, האזרחות ותמונה טרייה.

אמנם רק כמה מטרים מפרידים בין הקצה הדרומי של מיאנמר לנקודה הצפונית ביותר בתאילנד, ובכל זאת ההבדל הוא עולם ומלואו. עולם שלישי מול עולם מפותח עוד פחות. במטרים הראשונים עוד אפשר לזהות כמה קווי דמיון, אבל במסעדה הראשונה על הנהר כבר ניכרים ההבדלים לעין. "עכשיו אתם רואים שיושבים כאן אנשים בשתי הקומות ואוכלים את ארוחת הצהריים שלהם‭,"‬ אומר אנאן, "כשנחזור לכאן, כבר לא תראו כלום‭."‬ בתקופת הגשמים עולה הנהר על גדותיו ומכסה הכל, כולל את המסעדה על שתי קומותיה. עד שנשוב בצהריים כבר כמעט לא נותר ממנה זכר.

מהמסעדה הנעלמת עולים על טוקטוקים משודרגים (אופנועים אליהם מחוברת כרכרה קטנה) במחיר מגוחך ונוסעים אל היעד הראשון - טאטיליק סיטי. הנסיעה עוברת במהירות, תוך זגזוג בין אנשים שצועדים בנינוחות על הכביש. כדי לחסוך בצפירות מיותרות, משתמש הנהג במיתרי קולו. "ביפ ביפ‭,"‬ הוא נוהם לעבר העוברים והשבים.

לאחר נסיעה קצרה, אנחנו מגיעים ל"צ'אן מונק איט‭,"‬ אחד המקדשים הגדולים באזור, שמאכלס לא מעט נזירים בודהיסטים. המנזר הוא כל חייהם. בבוקר לומדים, בצהריים אוכלים ובערב הולכים לישון מוקדם כדי שיוכלו לקום בשעת בוקר מוקדמת כדי ללמוד, לאכול ושוב לישון. "הם מאוד צנועים‭,"‬ מסבר אנאן, "תפקידם הוא לשרת את הקהילה, גם בתפילות וגם בתחזוק המנזר. לפי המסורת כל אחד צריך להיות נזיר כמה ימים לפחות בחייו אבל אלה אנשים שבחרו בסגפנות ובצמצום כדרך חיים‭."‬

בחדר האחורי מסיימים הנזירים הצעירים את ארוחת הצהריים המוקדמת. החל מחמש בערב הם בצום, והמורעבים ייאלצו להמתין עד הבוקר שלמחרת. את

 האוכל, אגב, הם אוספים מתושבי האזור. כל משפחה שומרת בצד קצת אוכל כדי לתת לנזירים המשוטטים בין הבתים במהלך היום. "כל דבר שנותנים להם, הם חייבים לקחת, גם אם זה אורז מעורבב עם גלידה‭,"‬ מסביר אנאן. "מצד שני, לפעמים גם נותנים להם קצת פינוקים כמו קנטאקי פרייד צ'יקן או פיצות‭."‬ במפתיע, משלבים הנזירים הבודהיסטים של שנות ה‭2000-‬ את חיי הסגפנות עם פלאפונים מהדור השלישי ומחשבים ניידים מהדור החמישי. נדמה שמשהו מהקסם של העולם העתיק אבד אפילו כאן.

בתום רגעי הקדושה, המשכנו לצ'אן ווילג‭,'‬ אחד האזורים העניים ביותר במיאנמר, גדוש בפחונים קטנים ובבתים עשויים מעץ. דקות לאחר שאנחנו עוברים באחת הסמטאות, עוברת בין התושבים השמועה על התיירים. משום מקום מזנקים עלינו לפתע חמישה ילדים, כל אחד מחזיק בגלויות או בקישוטים שאותם הוא מנסה למכור לנו. אני מתפתה וקונה תיק ב‭50-‬ באט. הילד שזכה בכסף מסתובב, קורן מאושר, ומסתובב כמו טווס בכפר. 500 באט ‭60)‬ שקל‭,(‬ לא יותר. זה מה שצריכה משפחה ממוצעת בכפר, ופניהם העצובות של הילדים שוברות את הלב. כמה חבל שאי אפשר לקנות הכל, ולשחרר אותם לרגע מהפחד.

ריחות השוק והכסף

סיבוב בשלוש מדינות שכאלה ביום אחד נשמע כמו אתגר לא פשוט, כמעט מסע התאבדות. הרי אחרי הכל, מיאנמר, תאילנד ולאוס דורשות כל אחת לפחות חודש של שוטטות והיטמעות באווירה. אבל אין מנוס. הטיול שיוצא ממלון אנאנטרה בעיר צ'אנג ראי שבתאילנד אמור להתחיל בתשע בבוקר ולהימשך עד ארבע אחר הצהריים. אנחנו חזרנו רק בשבע בערב, וגם זה אחרי שקיצרנו כמה מנקודות התצפית בדרך. הסיבה העיקרית לעיכוב: השוק של מיאנמר, או כמו שהישראלים מגדירים אותו, "גן עדן‭."‬

אם חשבתם שתאילנד היא המקום הכי זול, חכו עד שתגלו את ה"הואי נאם, יום מרקט‭,"‬ בשוק הגדול. אז נכון, התשתיות איומות, ובימי גשם קהל הקונים פשוט טובע בין הדוכנים, אבל רגליים רטובות הן הקרבה זניחה יחסית לחסכון בשוק.

אתגר לא פשוט. נהר המקונג

אפשר למצוא שם הכל, מוויאגרה מזויפת, דרך פלאפונים זולים ועד לחיקויים של תיקי גוצ'י ודולצ'ה וגבאנה שנראים ממש כמו המקור, רק במחירים מצחיקים. השיטוט נמשך כשעתיים, במהלכן אפשר גם לעצור באחת המסעדות המקומיות ולשבוע מאוכל תאילנדי מסורתי, בעיקר משום שבחלק הזה של מיאנמר תמצאו

 יותר תאילנדים מבורמזים. יצאנו משם עמוסים בשקיות ובתיקים, פרקנו אותם בוואן שחיכה בגבול והמשכנו הלאה במסע, לעבר צפון תאילנד.

הנופים המדהימים שנשקפים מצידי הדרכים שווים הרבה יותר מכל ביקור נוסף במקדש. שדות האורז הרחבים והכפרים הציוריים משתרעים מצד לצד, ועושים חשק לעצור ולהרגיש את האזור. מאידך, משהו מהקסם של תאילנד אבד בשנים האחרונות. המודרניזציה השתלטה גם על האיים, השקט והפסטורליות נעלמו ובמקומם הגיעו עוד סניפים של מקדונלד'ס.

נראה שהצפון נשאר האזור השקט היחיד, מקום שבו באמת אפשר לשבת ולהירגע, לראות איך תאילנד האמיתית נראתה, לפני שהמערביים הגיעו והפכו אותה לתעשיית תיירות. הנקודה המרכזית בסיור בצפון היא מקדש וויק גייד בודהה בעיירה צ'יאנג סאן. מי שמגיע למקדש מוזמן לצלצל בפעמון הגדול בכניסה (שלושה גונגים למזל‭,(‬ לשים דף זהב קטן על פסל הבודהה הענק ולהתבונן במקומיים כורעים ברך ומתפללים. מדובר במקדש הממוקם בתוך עיר עתיקה בת קרוב לאלף שנה, סיור קצר במקום מומלץ מאוד, אבל אם התעכבתם בשוק הבורמזי כדאי שתמהרו לנקודה הבאה.

מעבר לנהר

אחרי החוויה הקצרצרה חוזרים לוואן ונוסעים לנקודה שמשיקה למקונג, אחד הנהרות הגדולים באסיה, שנוגע בתאילנד, במיאנמר ובלאוס. שם מחכה לנו

 סירה, שמביאה אותנו בתוך כרבע שעה לאי דון סאו, בשטח לאוס. כדי להשתלט על האי, הושיבו שלטונות לאוס כמה עשרות תושבים באי, שצידו האחד מלא, כמסורת המקומיים, בעשרות דוכנים בהם מוכרים חולצות פולו מזויפות, ועוד שלל מוצרים. אחת האטרקציות המיוחדות היא בקבוקי השיכר המיוחדים, ובהם שלל תוספות כמו עקרבים, סרטנים, דגים וגם איבר מין של נמר שהמקומיים נשבעים שהוא מביא סגולה לפריון. אמן.

מבחינת השפה, ואולי לעתים גם התרבות, אין הבדלים משמעותיים בין לאוס לבין תאילנד. בשתי המדינות מדברים גם בתאילנדית, בשתיהן התושבים דומים זה לזה, ובשתיהן המחיה זולה יחסית. אם תבחרו להמשיך את הטיול תוכלו להגיע גם לוויינטיאן, עיר הבירה של לאוס הסמוכה לנהר. התושבים שם גרים בבתי עץ קטנים, ואם תעמיקו אל לב המדינה, תוכלו לחוות את הלבוש המסורתי ואת אורח החיים שנשמר למרות הקידמה.

עלינו כבר ירד החושך, ואין ברירה אלא לשוב לסירה ולשוב לאחור. יום אחד, שלוש מדינות, דרום מזרח אסיה בשיא תפארתה.