"נוכחוֹת": נשים ערביות פועלות לשינוי מעמדן
"דרך הקבוצה הן לומדות שהן יכולות להיות גם אמהות טובות, בנות זוג, בנות או סבתות אבל באותה עת גם להיות הן עצמן. הן מתחילות לראות שיש הרבה דברים שאפשר לעשות, ופה טמון כוח הקבוצה - הן מעודדות זו את זו, תומכות ומעניקות לגיטימציה". מפגש עם נשות "כיאן" - ארגון נשי פמיניסטי שפועל לשיפור מעמד הנשים הערביות בישראל ולהכרה בזכויותיהן
עד לפני שנתיים חייה של ל' (השמות המלאים שמורים במערכת) בת ה-38 לא ממש זהרו. רוב היום היא העדיפה לישון. "ההרגשה שלי היתה כאילו אין לי כלום", היא נזכרת. "ובאמת לא היה לי סדר יום, לא היה לי על מה לחשוב, חוץ ממה לבשל ומתי לנקות. זה המעגל שחייתי בו. כל היום ישנתי, כדי לברוח מהלחץ שהיה בבית. עם בעלי היו המון בעיות. צעקות, חשדות, חוסר אמון. היתה אלימות מילולית, וגם אני הגבתי בצורה לא יעילה שרק החמירה את המצב ואת ההרגשה שלי". ואז היא שמעה שהולך להתקיים בכפר ערב נשים, ומשהו בה אמר לה שאולי כדאי לוותר על הרחמים העצמיים, ולבדוק במה מדובר.
"לא ידעתי בדיוק מה הולך להיות שם, אבל לא היה לי אכפת", היא אומרת. "היה לי חשוב לצאת מהבית, לפחות לכמה שעות. הדבר שאני הכי זוכרת מאותו ערב הוא שבאיזשהו שלב התיישבתי ופשוט התחלתי לחשוב על עצמי. היתה תחושה שמה שנאמר נשאר בתוך החדר, ופתאום יכולתי באמת לדבר". זה היה המפגש הראשון שלה עם עמותת "כיאן" (בעברית: יישות, קיימות, נוכחות), ארגון נשי פמיניסטי שפועל לשיפור מעמדן של הנשים הערביות בישראל ולהכרה בזכויותיהן.
"יש מין דעה קדומה שאומרת שפמיניסטיות הן נגד אמהוּת, אבל זה לגמרי להפך", מבהירה רפאה ענבתאוי, מרכזת היחידה להעצמה וארגון קהילתי ב'כיאן' (ומי שבנדיבות לבה תרגמה מערבית את דברי המרואיינות). "האמירה שלנו היא שברגע שהחברה תהיה יותר שוויונית ויהיה יותר שיתוף פעולה לחלוקת תפקידים שוויונית – כך יתאפשר גם לגבר וגם לאשה לממש עצמם ולהרגיש טוב יותר".
"האווירה הקבוצתית מאפשרת לחוות תחושות של אמון ופתיחות שעוזרות לנשים להיות כנות עם עצמן, לאזור אומץ ולהתחיל לדבר על הצרכים שלהן ועל התלבטויות היומיום", מסבירה ענבתאוי. "דרך הקבוצה הן לומדות שהן יכולות להיות גם אמהות טובות וגם בנות זוג או בנות או סבתות - כל התפקידים השונים - אבל באותה עת גם להיות הן עצמן, וזו תכלית העניין. הן מתחילות לראות שיש הרבה דברים שאפשר לעשות, ופה טמון הכוח של הקבוצה - הן מעודדות זו את זו, תומכות, אחת נותנת לגיטימציה לתחושות האחרת. כל זה הולך ומתעצם כשהן בודקות את הצרכים של הנשים האחרות בכפר ומתחילות לראות בבעיה האישית של כל אחת, בעיה חברתית. זה מעודד אותן להמשיך לפעול כקבוצה ולגייס עוד נשים, שיוכלו לעבור את התהליך שהן עברו.
"במקביל", מוסיפה ענבתאוי "הן מתחילות להיות מעורבות ולוקחות אחריות על מה שמתרחש בקהילה. אז מגיע שלב נוסף, של איתור צורכי הקהילה ובעקבותיו תכנון פרויקטים שיענו על צרכים אלה. כאן מדובר כבר בשינוי מערכתי, ואז אנחנו עובדות מול מוסדות, מועצות, שירותי רווחה. כל קבוצה פועלת לפי תוכנית שמתאימה לה. אנחנו ב'כיאן' רק מייעצות, מכוונות ונותנות כלים, כדי שהנשים יוכלו לממש את התוכניות ולהוביל את הקבוצה בעצמן הלאה".
כבר לא ישנה כל היום
אחרי הערב ההוא המשיכה ל', שמתגוררת עם בעלה ושבעת ילדיהם בכפר ליד סכנין, ללכת גם למפגשים הבאים. "אחרי כל מפגש שמתי לב שמשהו בי משתנה. שאני במקום בו מקשיבים לי, ואני יכולה לדבר בחופשיות - הכל היה חדש ומאוד משמעותי עבורי. התחלתי לדבר, וקיבלתי פידבקים שהדברים שאני אומרת משמעותיים. ופתאום זה כבר לא היה רק בקבוצה. המילה שלי התחילה לקבל הערכה. פתאום, אני מדברת - ומקשיבים לי. גם הלבוש שלי השתנה, התחלתי לשים לב יותר להופעה שלי. התחלתי לעזור גם לנשים אחרות, מתוך מחשבה שאם אני עשיתי שינוי, בטח גם אחרות יכולות. קודם הייתי כמו בבוץ, והפעילות הזו היתה הדבר שבו נאחזתי כדי לצאת ממנו".
"נאחזתי בפעילות כדי לצאת מהבוץ". צילום: רולא דיב
התהליך שעברה ל' תחת כנפי העמותה השפיע על חייה בתחומים רבים. "אני כבר לא ישנה כל היום", היא אומרת. "יש לי סדר יום, אני לוקחת על עצמי משימות ועומדת בהן, דברים שלא דמיינתי. היום אני מעריכה את עצמי, מרגישה שהאישיות שלי חזקה. השינוי מתבטא בכל מקום, לא רק בבית. פעם פחדתי לדבר, להגיב. אחרי ריבים עם בעלי, היו תקופות ארוכות שלא דיברנו, לפעמים חודש ויותר. היום אחרי ריב אני כבר לא נותנת לזה להימרח, ואנחנו יושבים ומדברים.
"גם עם הילדים, אני יותר מקשיבה להם, מבינה אותם. קודם היו צעקות, עכשיו אני יכולה להיענות לצרכים שלהם. אנחנו מבלים יחד, נהנים, אין מתח, ומנגד הם נשמעים לי, קשובים למילה שלי. הם התחילו לראות שאני גם פעילה, מתנדבת, והם גאים בי", היא מחייכת, "היום אפשר לראות שמחה ששורה בבית. השינוי שעברתי מוקרן על כל המשפחה, כאילו כולם עברו תהליך".
הדרך שעשתה ל' מקבלת משמעות נוספת, על רקע התנגדותו הראשונית של בעלה לפעילות עצמאית שלה מחוץ לבית. "עד אז, הוא לא הסכים שאצא מהבית לבד. זה לא היה כל כך פשוט, אבל ברגע שהחלטתי שאני הולכת בכל מקרה, זה קרה, והוא במקביל התחיל לראות את השינוי שאני עוברת, ושם לב שאני מרגישה יותר טוב, שאני יותר שמחה. הוא גם ידע שאני הולכת למטרה מסוימת. אז גם אם בהתחלה זה לא היה קל, בחלוף הזמן הוא הפסיק לנדנד, ואפילו התחיל לעודד. אחרי הכל, גם הוא נבנה מהשינוי הזה".
גם בדינמיקה הכי בסיסית של היומיום משהו השתנה, והפך מאוזן יותר. "הייתי כמו ילדה קטנה ובעלי לא סמך עלי - הוא היה קונה הכל, ירקות, בגדים, לא הסכים לתת לי כסף", מסבירה ל'. "היום אני מתחילה לקחת אחריות, מחליטה מה לקנות, וזו הצלחה אדירה בשבילי. גם מבחינה חברתית דברים קרו, התחלתי להיות יותר מכובדת, ובעקבות זה הוא התחיל להעריך אותי יותר ולדעת שאני לא מובנת מאליה.
"קודם לא היתה לי תקווה שהקשר בינינו ישתפר. 18 שנה חשבתי שהוא אחראי לכל, שהבעיה רק אצלו ולכן הוא חשדן ולא סומך עלי. המרחק בינינו הלך וגדל, והיה מחסום. ואז משהו נשבר. עכשיו, בזכות התהליך שעברתי, יש לי יותר סבלנות, גם להקשיב וגם לדבר. התחלתי להעריך את עצמי, ובעקבות זה גם אותו. לי יש את המקום שלי, ולו את המקום שלו. יש חלקים בי שאני עובדת עליהם וכשהוא רואה אותי משתנה, הוא גם מנסה להשתנות. אני היום חזקה, יודעת מה אני רוצה, לא מפחדת מאף אחד. אני בטוחה בעצמי, והביטחון שלי בעצמי עוזר לי להתגבר על הכל".
"הכל פוליטי"
רולא דיב, מנהלת ארגון כיאן ואחת המייסדות, היתה סטודנטית בת 24 באוניברסיטת חיפה, כשראתה בעיתון מודעה שמשכה את תשומת לבה. "בארגון 'אשה לאשה' חיפשו מישהי שתרכז פרויקט העצמה לנשים ערביות", היא נזכרת ברגע המכונן ההוא, לפני 16 שנה. "מאז החיים שלי השתנו ב-180 מעלות. נחשפתי לפמיניזם ולאקטיביזם פמיניסטי, למשמעות המבנה הפטריארכלי בחברה וההשלכות של זה, למשמעות של האישי והפוליטי - לזה שהבחירות שלנו נגזרות ממבנה חברתי, שבסופו של דבר מקפח ומנציח את מעמדן הנחות של נשים".
ב-1998 ייסדו את "כיאן" פמיניסטיות שהיו פעילות בארגונים מעורבים בחיפה ודיב ביניהן. "המטרה היתה לייסד ארגון ערבי פמיניסטי, שיישא את האג'נדה הפמיניסטית לתוך החברה ויפעל להעצמת נשים", היא אומרת. "דיכוי הנשים הוא צורת הדיכוי העתיקה והרחבה ביותר שהאנושות ידעה. אלימות נגד נשים חוצה את כל התרבויות. בחברה המסורתית, לאשה מאוד קשה להיכנס לחיים הציבוריים, לקדם את צורכי הנשים ואת זכויותיהן. החלטנו שזה המקום שאנחנו רוצות לקדם.
"כשאת, כאשה, בוחנת את ההקשר, את מבינה שהמקום האישי שלך נגזר מפלטפורמה כללית יותר, שהיא פוליטית. הכל פוליטי", היא מדגישה, "אבל השינוי הוא להחליט שיש מקום לבחירה ולהביא קודם כל לשינוי מקומי, אפילו הקטן ביותר".
"בכפר כולו אין אף גרושה שגרה לבד"
ע' (41), פרודה ואם לשתיים, חזרה לגור בבית הוריה בכפר באזור המשולש לפני עשר שנים, כשברחה מבית בעלה. עד היום היא לא תבעה ממנו גט, ולא נראה שאי פעם תתבע. "אצלנו בכפרים המילה 'גרושה' גרועה בהרבה מ'פרודה'", היא מסבירה. "המילה 'גרושה' עלולה להשפיע לרעה גם על היחס לבנות. הן יודעות שאני כמו גרושה (ונחשבת לגרושה על פי האיסלאם, מאחר שעברו יותר משבע שנים מאז הפרידה), ויותר קל להן בלי שקוראים לי ככה באופן רשמי".
על אשה גרושה, אומרת ע', מסתכלים בכפר לגמרי אחרת. "בודקים אותה כל הזמן, בכל מה שהיא עושה. כשהיא עובדת מבקרים אותה יותר מנשואות, כשהיא יוצאת שואלים 'למה', 'איך', 'עם מי'. תמיד שמים את האחריות לגירושין עליה. ואם אחרי הגירושין היא מרשה לעצמה לצאת לבלות, בכלל אומרים שמשהו אצלה לא בסדר".
"משהו בי השתנה", נשים בכינוס של "כיאן". צילום: רולא דיב
על 'כיאן' שמעה לפני כמעט שלוש שנים, דרך מחלקת הרווחה. למפגש הקבוצתי הראשון היא פחדה ללכת, תהתה מה יגידו האנשים, איך יגיבו ההורים, אבל אז מישהי סיפרה לה שהקבוצה באמת עוזרת, והיא החליטה לנסות.
מה מצאת במפגשים האלה שלא היה לך? "קודם כל הרגשת ביטחון. קיבלתי תמיכה נפשית, התחלתי לחשוב שיש לי זכות לחשוב בשביל עצמי ולקחת החלטות, גם אם הן קטנות. התחלתי לעזור לבנות שלי להפנים את מה שאני חושבת שצריך להיות ולא היה לי - זכותן לצאת ללמוד, להסתכל קדימה. פעם כשהן היו מתחילות לספר לי על קושי, הייתי כועסת. היום אני מבינה אותן, נותנת להן לבטא את עצמן, והן שמחות על כך. משהו בי השתנה. עד לפני שלוש שנים – לצאת מהבית, להתפתח, ללמוד, להעשיר את העולם שלי - כל זה לא היה חלק ממני, אפילו לא בחשיבה. היום אני מאוד מאמינה בעצמי".
דרך לא קלה עברה ע' מאז שהתחתנה. "זה לא קשור לאהבה. הייתי בת 21. הוא ראה אותי באירוע, מצאתי חן בעיניו, והוא ביקש את ידי מהוריי". הבעל הטרי לא אהב את העובדה שאשתו יוצאת מהבית כדי להרוויח את לחמה, וע' עזבה את מפעל הבגדים בו עבדה.
שלוש השנים הראשונות לנישואיהם היו "רגילות", לדבריה, "עד שהתחיל הבלגן. הוא התקדם בעבודה, הרוויח יותר והתחיל להתרחק ממני, כאילו הוא לא רואה אותי, כאילו אני לא קיימת. גרנו אצל הוריו, והוא היה חוזר מאוד מאוחר הביתה, הרבה פעמים לפנות בוקר, והתחלתי לחשוב שאולי יש לו עוד משהו בחוץ, חוץ מעבודה. הוא ממש הזניח אותי, לא נתן לי כסף, אפילו בשביל הבנות, לא שאל עליהן".
ואז גיסה החל לפלוש לחייה. "אחיו התחיל להפריע, להטריד אותי. כשלא יכולתי יותר סיפרתי לבעלי, אבל היתה לי הרגשה שהוא לא מאמין לי. היה אומר, 'אם לא מוצא חן בעינייך תלכי להורים שלך', או, 'תלכי להתלונן עליו', כאילו אין לו קשר לזה. אחרי ריבים הייתי יוצאת מהבית והולכת להורים שלי. אבל אז, כשהייתי חוזרת, אחיו שוב היה בא ומטריד אותי, ופחדתי מאוד שהוא יעשה משהו. הייתי חייבת להתרחק.
"ואז יום אחד עזבתי, ויותר לא חזרתי. בעלי לא שאל כלום, לא עלי ולא על הבנות, שהיו איתי. מה שחיזק אצלי את המחשבה שהיתה לו מישהי אחרת והוא פשוט רצה להוציא אותי מהבית. וזה באמת מה ששמעתי אחר כך שקרה".
עשר שנים עברו. מאז, כאמור, מתגוררות ע' ובנותיה (16, 14) בבית הוריה. בבקרים היא
את עובדת. למה בעצם את לא עוברת לבית משלך? "זה לא רק עניין כלכלי. ההורים לא מסכימים. בכפר כולו אין אף גרושה שגרה לבד".
ואם תעברי לכפר אחר, או לעיר גדולה? "הם יהרגו אותי. זה כאילו הלכתי לעבוד בזנות".
יהרגו באמת? "אולי לא יהרגו במובן של מוות, אבל או שיצהירו שהם כבר לא קשורים אלי ולא אחראים לי יותר, או שיחזירו אותי בכוח". לאחרונה הצליחה ע' לקבל את הסכמת הוריה לבנות לה ולבנותיה כניסה נפרדת לחדרן. כל צעד כזה דורש ממנה אינסוף כוחות שלא היו נגישים לה לפני שהחלה את מסעה.
האוטובוסים בדרך
ב"כיאן" מודעים לקשיים הרבים שמולם ניצבות הנשים, ולצד הפרויקטים הקהילתיים ותהליכי ההעצמה האישית מציעה העמותה סיוע משפטי בתחומים שונים. אחת הבעיות שאיתן צריכות גרושות להתמודד היא העובדה שברבים מהמקרים, לא רשומים על שמן נכסים. "בדרך כלל בכפרים בונים את הבית לפני הנישואין", מסבירה עו"ד אלחאן נחאס-דאווד, מהמחלקה המשפטית ב'כיאן'. "לָאבא יש חלקת אדמה, ועליה הוא בונה לבנו את הבית. האשה שעברה להתגורר עם בעלה לא תוכל לקבל 'פירוק-שיתוף', מכיוון שהבית נבנה לפני הנישואין והוא רשום על שם האבא או הבן. לה אין נכסים, חוץ מהמוהר, ועליו אנחנו נלחמות.
"אנחנו חברה שוביניסטית, זה ברור", אומרת נחאס-דאווד. "בחברה הערבית יש חלק של מנהגים ומסורת שבהחלט פוגע בנשים. מעמד האישה כל כך שביר, שכל דבר כמעט יכול להשפיע עליה. היא חצי מהחברה, אבל היא נשלטת על ידי החצי השני".
מי שמסרבת להתייחס לגורם התרבותי כַּכוח שקובע ומקבע את מעמד הנשים הערביות בארץ וקוראת לראות את הדברים בקונטקסט רחב יותר היא ד"ר תגריד יחיא-יונס, מרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי נשים ומגדר. "תרבות זה משהו שכל הזמן משתנה", היא אומרת. "אין יצור כזה, 'תרבות ערבית'. זה דבר מאוד מגוון. הקונטקסט – ההקשר הפוליטי של המיעוט הערבי-פלסטיני במדינת ישראל – מאוד חשוב כדי להבין את מעמד הנשים באותה חברה. נשים אלה צריכות להתמודד בה בעת עם שני גורמים חשובים – הפוליטיקה המדינית הכללית והקהילה הספציפית בה הן חיות. בין שני גורמים אלה, שאחראים בסופו של דבר יחדיו למעמד הנשים, ישנם יחסי גומלין, השפעה הדדית, ונשים צריכות לתמרן על חבל דק".
כדי שיוכלו לנוע במרחב המורכב הזה מתנהלות הפעילויות הקהילתיות והמשפטיות של 'כיאן' זו לצד זו. "כיאן מלווה את הקבוצות גם בהתארגנות וגם בתכנים", מדגישה עו"ד שירין בטשון, שמרכזת את המחלקה המשפטית. בין הנושאים שמקדם הארגון בימים אלה: "חינוך כלכלי", פרויקט קהילתי שמדגיש את חשיבותה של עצמאות כלכלית; פורום הממונות על אכיפת החוק להטרדה מינית, שהתגבש לאחר שבכיאן העבירו הילוך בשנה שעברה והצליחו לגרום לרוב ראשי המועצות הערביות למנות אחראיות מטעמם; ומהפך נוסף שיזמו ב"כיאן" הוא זה שהוביל להחלטת משרד התחבורה לייסד קווי תחבורה ציבורית באזור המשולש הצפוני, וליד סכנין. זאת לאחר שחלק מהנשים לא יכלו להגיע לפגישות השבועיות, פשוט כי לכפרים שלהן עוד לא הגיעו אוטובוסים.
- נשים הזקוקות לסיוע מתנדבות ותורמים מוזמנים לפנות ל"כיאן
" בטלפונים 8641291, 8661890 - 04 או במייל: kayan@netvision.net.il
לפנייה לכתב/ת 
