"אנשי היותר": אלו שתמיד מגזימים בתיאור חוויות
ודאי כבר נתקלתם באחד כזה - כשאתם מספרים לו משהו, אצלו זה תמיד יותר: רע לכם? לו רע יותר. טוב לכם? הוא ממש בעננים. הייתם בחו"ל? הוא נהנה שם יותר. "אנשי היותר" חשים דחף לגמד ולבטל את מה שאומרים בני שיחם ולהאפיל עליהם בחוויה עוצמתית יותר משלהם. למה הם עושים את זה?
זו הייתה סיטואציה כל כך מופרכת, שאלמלא הייתי עדה להתרחשותה בזמן אמת, והייתי רק שומעת עליה מאחרים, הייתי פוערת עיניים בתימהון ספקני. זה קרה בשבוע שעבר. חבר לעבודה, שלקה בסרטן, ישב איתי בחדרי כשהוא נאנק מכאבים. הוא היה חיוור וחלש, ואת כף ידו הניח על האזור הכואב. לחדר נכנסה מישהי, ראתה אותו כשהוא כמעט מקופל בכיסא ומכווץ, ובאהדה כנה ומשתתפת שאלה מה שלומו, מה קרה לו ולמה הוא ככה.
כבר באמצע המשפט השני, כשרק התחיל להזדקף קצת כדי לענות לה בנימוס, היא קטעה אותו בחצי ביטול והחלה מספרת: "אל תשאלו. גם לי מאתמול בערב מה-זה כאבה הבטן. אני חושבת שהבת שלי הדביקה אותי בווירוס שהיא הביאה מהקייטנה. כל הלילה לא ישנתי, התפתלתי מכאבים וחשבתי שעוד רגע הבטן שלי מתפוצצת. לא היה חסר הרבה שהייתי מעירה את בעלי והיינו נוסעים למוקד."
מה קורה פה? חשבתי לעצמי, נדהמת. את מתחרה בחולה סרטן למי כואב יותר? היי, את בסדר?
אתם יודעים מה? היא בסדר, אפילו בסדר גמור. היא פשוט מאלה שכולנו מכירים ולא ממש אוהבים, "אנשי היותר," נכנה אותם. כי אצלם תמיד יותר. הכל יותר. לכם חם? להם יותר. אתם חולים? הם חולים מאוד. אתם טסים לחו"ל? הם מפליגים ביאכטה.
לא חשוב מה תגידו, איזו חוויה טובה או רעה תספרו ואיזה שיא תסמנו. הם תמיד, אבל תמיד יעקפו אתכם בסיבוב, ינמיכו לכם את ההישגים, ההנאות, המחלות, ההצלחות, האכזבות, השמחות, הכישלונות, כי אצלם זה פשוט יותר. תמיד והכל.
בכל מקום פוגשים אותם. למשל במיון ילדים בבית החולים רמב"ם. שתי אמהות ישבו שם, וילון על יד וילון. לכל אחת ילד בן שנה וחצי ושנתיים שלקה בווירוס שלשולים. בעוד האחת מתארת שמהצהריים התינוק שלה משלשל ופולט כל מה שהוא שותה, מיד מתפרצת השנייה: "רק משלשל? שלי לא מפסיק. את מדברת על לשתות? הילד שלי, כשהוא רק רואה את הבקבוק הוא מתכווץ."
לא תצליחו לבלבל אותם, את אנשי היותר. הנטייה להגדיל ולהבליט את שלהם פשוט עובדת תמיד.
"אותי דפקו יותר"
זה קרה גם בשבוע שעבר, בסיומו של טיול מאורגן שערכו 40 תושבי ראשון-לציון ורחובות למדריד. בעודם יושבים בשדה התעופה, ממתינים לטיסה חזרה, מספרים חוויות, מעלים הנאות ומקטרים על תקלות, ל"איש היותר" זה קרה אחרת.
כלומר יותר. "כשסיפרנו איך נהגי המוניות הספרדים דפקו אותנו ולקחו מאיתנו 12 יורו על נסיעה ממרכז העיר למלון, הוא ישר קפץ ואמר שאותו דפקו יותר כי ממנו ביקשו 12.5 יורו. או כשמישהי סיפרה שהחדר שהיא קיבלה היה קטן ופנה לפחי אשפה, הוא קפץ גם כאן: "חבל על הזמן. רק נוף? אלינו הגיע גם ריח הזבל, וכל הלילה שמענו את הרעש של תגרות החתולים. היה נורא. לא עצמנו עין." וכך זה המשיך.
אז מה הם עושים בעצם? "לשוחח עם 'איש היותר' זה לא מקום של החלפת חוויות אלא זירת תחרות כשידנו תמיד, אבל תמיד, על התחתונה, כי החוויה שלהם מועצמת לעומתנו ומאפילה עלינו. אז מה הפלא שאנחנו מתעבים אותם"? שואלת ד"ר יוכי בן-נון, פסיכולוגית ראשית במרכז הרפואי מאיר.
"זוהי פשוט הדרך שלהם למחוק אותנו. לא לתת מקום והכרה לסיפור שלנו, וכך הם שוללים מאיתנו פרגון," מסביר הפסיכואנליטיקן ד"ר אילן טרבס, מנהל מחלקה פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש שלוותה וראש המסלול ההתייחסותי בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב. "כשהם מציבים את הסיפור הטוב יותר שלהם על הסיפור שלנו, הם פוסלים אותנו. הם חוטפים לנו את החוויה, מגמדים ומכווצים אותה, ואז מעצימים את שלהם. וככה, הם פשוט מייתרים אותנו והופכים את הסיפור שלנו לחסר ערך."
אבל למה הם עושים זאת, מה המניעים של "אנשי היותר?"
"הצורך שלהם להיות יוצאי דופן ולמרכז סביבם את מלוא תשומת הלב. זוהי הדרך שלהם לזכות במעמד," אומרת ד"ר בן-נון. "במחי סיפור משודרג הם מרגישים עליונים ועוצמתיים או לחלופין חלשים – שזו דרך לסחוט רחמים ולזכות בהקשבה ובאמפתיה של השומע."
לא מבינים שהם מקוממים
כמו התנהגויות רבות אחרות, גם "קריירת היותר" מתחילה בילדות. מי מאיתנו לא אמר את המשפט: אבא שלי הוא הכי חזק, חכם, גבוה, גיבור וכו.' "זהו שלב התפתחותי נורמטיבי, שבו עושה הילד אידיאליזציה לדמות ההורה," מסבירה ד"ר תמי מוזס, פסיכיאטרית ילדים ונוער. "זהו תהליך טבעי שבו מעצימים ומגדילים את דמות ההורה. רק מאוחר יותר,
סביב גיל החביון ,(12-6) מתפתחת בילד תפיסת ההורה כלא מושלם. הוא מתפתח לקבל את ההורה כאובייקט אחד שלם שיש בו גם טוב וגם רע ולומד לזהות בו התנהגויות שונות."
לדברי ד"ר מוזס, יש ילדים שנשארו תקועים בתהליך הראשוני של האידיאליזציה ההורית ושל העצמת דמותם. "ילדים שגדלים להורה או להורים שאחד מהם שייך ל'קבוצת היותר' יתפתחו להיות כמותם מתוך הזדהות וחיקוי. כך, למשל, ילד
שגדל עם אם נרציסטית (כלומר בעלת צורך עז בהערכה ובהערצה מהסביבה,( שאצלה הכל יותר והכי, יתבגר כבן דמותה ויעבור תהליך הידמות אליה," היא אומרת.
יש גם אפשרות אחרת. "יש ילדים שמסיבות שונות נשארים תקועים בתהליך האידיאליזציה ההורית גם בהתבגרותם. אלה יסבלו מתפיסת אני נמוכה, מהערכה עצמית ירודה ויהיו תת-הישגיים." לדבריה, ילד כזה ישאיר את המקום ה"הכי" להורה ויחיה בצילו, בתחושת נחיתות וצמצום העצמי.
"לפעמים אישיות ה'יותר' מתפתחת דווקא ממקום של חסך בילדות. אותו ילד שהיה דחוי ולא אהוד, או שלא היה לו, או שלא היו שם בשבילו, יגדל עם חלל. את הריק הזה, שאותו חווה וכאב בילדותו, הוא ימלא בבגרותו בתחושה שעכשיו יש לי
- ויש לי יותר והכי," אומרת ד"ר מוזס.
לדברי ד"ר טרבס, רוב "אנשי היותר" לא חשים בנזק הפסיכולוגי שהם מסבים לבני שיחם. "הם גם לא יודעים כמה ההתנהגות שלהם מקוממת."
אז מה עושים" ?אפשר לברוח מהם ולהתעלם מחברתם. אבל אם 'איש היותר' קרוב וחשוב לך, פשוט תעיר לו," מציע ד"ר טרבס. "תשאל, 'למה אתה לא נותן מקום לסיפור שלי? אתה שם לב שאתה מוחק אותי'? תזכיר לו שקשר הוא הדדי ושגם לך יש צורך שהוא יקשיב לך וישתתף בסיפור שלך." אם אחרי כן הוא ימשיך לא להתייחס, נמשיך, ובצדק, לתעב אותו
