משטרת הגבולות

פלצנוּת מהי? – זהו רושם של אמירה. מראית עין של מורכבות. פילוסופיה בגרוש הנמכרת כמו הדבר הגדול הבא. הביטו בי, מכריז הפלצן, העמיקו, מה שלא תמצאו – לא באמת שם.

"גבולות השליטה", החדש של ג'ים ג'רמוש, הוא סרט פלצני. לו נוצר בשנות ה-80, היה ודאי זוכה לאי-אילו שבחים. כן, פלצנוּת היא גם עניין של זמן. מי שמסוגל לאהוב את הסרט הזה – עדיין תקוע בשנות ה-80, או בגיל 16. מה שבא קודם.

זה סיפור על איש ללא שם הנודד בספרד. האיש שחור. ממעט לדבר. הוא לבוש רוב הזמן בחליפה בצבע כחול מטאלי, שממקדת אליה את המבט. מבט באיש שחור עם חליפה בצבע כחול מטאלי. המבט מבקש לפצח את התעלומה שהיא האיש הזה – חידתי, סטואי, מסתורי, שקט.

בבית הקפה הוא מזמין שוב ושוב שני ספלי אספרסו. תמיד שני ספלי אספרסו. בבתי הקפה הוא מחליף קופסאות גפרורים עם אנשי ביניים. בחלק מהקופסאות יש יהלומים מוברחים, ובאחרות פיסות נייר שהוא משנן את הכתוב בהן ואז בולע אותן. “גבולות השליטה" מלא ריטואלים כאלה. זהו סרט שעניינו טקסיות. מבט באיש שחור עם חליפה בצבע כחול מטאלי שמתנהל באופן טקסי.

אלוהים ישמור, אולי די. לא, לא די. הכל סובייקטיבי, המציאות שרירותית. לא, זה לא ציטוט מהסרט החדש של וים ונדרס. זה משפט שלקוח מ"גבולות השליטה". פלצנוּת, מתברר, היא גם מגיפה. היא מכרסמת מזה שני עשורים וחצי את מה שנותר מכישרונו הענקי של ונדרס, ועתה אובחן גם ג'רמוש כמי שלוקה בה.

רגע של רצינות

קשה להתייחס ברצינות ליצירה פלצנית. אתה עלול למצוא את עצמך מועד לאותו בור שמפניו אתה מתריע, ובכל זאת. נקודת המוצא לפענוח העמדת הפנים הזו היא חסן אבן אל סבאח, המנהיג האסלאמי בן המאה ה-11, מייסדה של כת ה"חססין", שחבריה נקראו כך הן על שם האיש שעמד בראשם והן על שום מיתוס פופולרי לזמנם שייחס להם עישון חשיש. אל סבאח הוא האיש שעל ערש דווי הגה את האמרה "דבר אינו אמת, הכל מותר" שמלווה את הסרט, ושמה של תנועתו הפונדמנטליסטית הוא המקור למילה "Assassin", מתנקש, שהוא משלח ידו של גיבור "גבולות השליטה".

"גבולות השליטה". איפה הוא ואיפה בורוז

כותרתו של הסרט שאולה ממאמר בשם זה שכתב הסופר וויליאם ס' בורוז ב-1975. הטקסט, שמתייחס לסוגיית השליטה באופן שמושפע מאוד מ"תפוז מכני", תוהה האם שליטה מוחלטת שמושגת באמצעים המנטרלים את ההתנגדות לה – אינה, למעשה, מבטלת את עצמה וחדלה להיות שליטה, ודן באופן שבו מערכות שליטה נאלצות לוותר על הטוטאליות שלה כדי לשמר אותה.

בין תוכן המסה לסרטו של ג'רמוש אין כמובן כל קשר, למעט בסיום כאשר – אין צורך להיכנס לכוננות ספוילר – הגיבור האניגמטי פוגש במי שמייצג את השליטה באמצעות כוח וכסף (הופעת אורח של ביל מאריי המזכיר במראהו, ולא בכדי, את דיק צ'ייני).

"גבולות השליטה" מתייחס בה בעת לציור קוביסטי (הדמויות נקראות בשמות של ציורים קוביסטיים – "עירום", “בלונדינית", “גיטרה", וכו', ובאחת הסצינות הראשונות בסרט הגיבור אף בוחן תמונה של הצייר הספרדי הקוביסטי חואן גריס, “כינור"). הוא גם מתייחס לסרטים האחרים של ג'רמוש – "קפה וסיגריות" (אנשים יושבים ומדברים בבית קפה), “גוסט דוג" (דמותו של הרוצח השכיר הבודד), ו"פרחים שבורים" (מפגשיו של הגיבור השתקן עם נשים שונות הנקרות בדרכו).

האם לפנינו סרט קוביסטי, כזה שמפרק את מושא ההתבוננות ומראה אותו משלל פרספקטיבות? “גבולות השליטה", אולי כמו ציור קוביסטי, מסרב להתפענח, שולל כל אינטרפרטציה שהיא, ונרתע מכל פואנטה. האם הדיון הזה לא בעצם מיושן?

סרט קוביסטי? לא ממש

האם הסרט הוא סיכום והפשטה של דרכו הקולנועית של ג'רמוש עד היום? קשה להיזכר בבמאי אחר, שמזה שלושה עשורים נושא בגאון סימן מסחרי של אקסצנטריות. אבל מתי בדיוק אקסצנטריות הופכת למניירה? ומתי בדיוק מסע בתוך הלא כלום כמו זה שכאן מפסיק להיות הגיג פילוסופי קיומי ומתחיל לעלות על העצבים? הנה אפוא עוד אחד מסימני ההיכר של הפלצנוּת. לא כל כלום-סיפור אומר משהו.

אקשן בלי פעולה

השחקן השחור איזאק דה בנקולה בעל עצמות הלחיים הבולטות, שהופיע בסרטיה של הבמאית הצרפתיה קלר דני (“שוקולד") כמו גם בכמה מסרטיו הקודמים של ג'רמוש (“מונית לילה" ו"גוסט דוג") – ניחן בנוכחות אקזוטית שהופכת את המבט בו למודע לעצמו.

המראה ה"קולי" שלו, הרבה בזכות עבודת הצילום המרהיבה של כריסטופר דויל האוסטרלי (צלמו הקבוע של וונג קאר-וואיי), מזכיר יותר הפקת אופנה מתוחכמת שאנו צופים בה תוך שילוב של ריחוק ותשוקה. דמותו הרובוטית כאן מתכתבת עם

זו שגילם לי מרווין – פושע נחוש היוצא לנקום בארגון המסתורי שלקח ממנו את כספו – ב"הפגיעה בול" (“Point Blank“) המופתי של ג'ון בורמן מ-1967, לפי ספרו של דונלד ווסטלייק. התוצאה היא מעין סרט פעולה בלי פעולה.

רגע יפה בסרט הוא זה שבו האיש הבודד פוסע אל תוך בר אפלולי וצופה בקטע פלמנקו (המבוסס על שיר מאת רמבו). אבל זהו רגע אחד ויחיד בתוך מה שהוא, כאמור, סרט פעולה בלי פעולה, סרט אקסצנטרי שאינו באמת כזה, סרט אמנותי רק ב"כאילו". פח גבה מצח אליו תעו גם טילדה סווינטון, גאל גרסיה ברנאל, ג'ון הרט והיאם עבאס בתפקידי משנה תמוהים.