שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יש גבול! ולא כדאי לעבור אותו. או שכן?
    נוסעים למזרח? תשכחו ממסאז'ים, ערסלים מפנקים על החוף ואננס טרי. במקום זה קבלו גדרות תיל, תתי מקלע ומאות אלפי מוקשים. בועז ארד הצטרף ללהיט התיירותי החדש - סיור מאורגן על קו הגבול בין דרום קוריאה לצפונה - ויצא בחיים

    האוטובוס עמוס תיירים עליזים. המצלמות מתקתקות. דרך החלונות נשקף נוף כפרי נהדר, אופייני למזרח הרחוק: שמיים כחולים, שדות אורז ירוקים, איכרים מלוכסני עיניים חייכנים.

     

    הכל היה יכול להיות מושלם, עוד יום בגן עדן, אלמלא החייל האמריקני גדול הממדים במדי ההסוואה שזה עתה עלה לרכב, וביקש מהנוסעים לחתום על טפסים שנפתחים במלים: "אני מודע לכך שאני נכנס לאזור מלחמה, שבו אני עלול למצוא את מותי כתוצאה ישירה מפעילות אויב‭."‬ נראה אתכם מסבירים את זה לחברת הביטוח שלכם.

     

    "קוראים לי רמירז ואני המדריך שלכם להיום‭,"‬ נובח הסרג'נט, "ברוכים הבאים לשטח הצבאי המפורז בין קוריאה הדרומית לקוריאה הצפונית‭."‬

     

    בדיוק כאן, 60 ק"מ בלבד ממסעדותיה המצוינות וממועדוני הלילה הפרועים של סיאול, נמתח לפני קצת יותר מ‭56-‬ שנה קו הפרדה דמיוני בין שני חלקי חצי האי הקוריאני ונחתם הסכם הפסקת הנשק שסיים את אחת המלחמות האכזריות, הקשות והעקובות מדם שידעה המאה העשרים.

     

    ‭1,292‬ שלטי ברזל קטנים, צהובים וחלודים מוצבים לאורך 248 הקילומטרים המפרידים כאן בין הים הצהוב והים היפני, מסמנים את הקו שבו עמדו הכוחות הלוחמים מלכת. שני ק"מ ממוקשים מצפון לקו ומדרומו משמשים אזור חיץ, שבו מפטרלים חיילים אמריקנים, חלק מכוח האו"ם שהוצב במקום. מעבר להם עומדים היכון מאות אלפי חיילים צפון ודרום קוריאנים, חמושים עד השיניים.

     

    זהו קו הגבול הכי מחומש בעולם. עשרות אלפי טילים וקני ארטילריה של צבא צפון קוריאה - דיקטטורה מסוגרת ופרנואידית שמצוידת ככל הנראה ולמרבה האימה בהרבה מאוד נשק גרעיני - מכוונים בכל רגע נתון לעבר סיאול מעברו השני.

     

    יותר מ‭500-‬ חיילים אמריקנים ודרום קוריאנים מצאו בו את מותם מאז נחתם הסכם הפסקת הנשק. אם הרעה שוב תיפתח מצפון, כאן בדיוק תתחיל האש. אבל בינתיים, למה שלא תקפצו לבקר? עשרות קבוצות תיירים מגיעות לכאן מדי יום כדי לחוש מקרוב את אימת המלחמה האפשרית, ויש אפילו חנות מזכרות.

     

    פסטורליה מתעתעת  

    שבע וחצי בבוקר. אוטובוס התיירים שיוצא ממשרדי האגודה למען החייל האמריקאי ‭(USO)‬ בסיאול דוהר על אוטוסטרדה חדשה ומרובת נתיבים לכיוון הגבול. פעם, וזה היה מזמן, אפשר היה להמשיך על הציר הזה עד לפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. למה צריך כל כך הרבה נתיבים בכביש שכבר למעלה מחצי מאה מוביל לשומקום? כדי שאוגדות שלמות של טנקים יוכלו לשעוט עליו צפונה בשעת הצורך.

     

    כעבור נסיעה קצרה מתחילים פרבריה של הבירה הדרום קוריאנית לדעוך, ואת מקומם תופסים סימני המלחמה שמעולם לא נגמרה: גדרות חשמליות מקושטות בתיל סבוך מרפדות את גדות נהר האימג'ין, שמעברו השני קני הארטילריה של צפון קוריאה. מאות מגדלי שמירה מוצבים במים ועל קרקעית הנהר, רשתות ברזל גדולות ומוקשים תת-ימיים. שקי מלט גדולים מסמנים את שולי האוטוסטרדה ומעבר להם - שדות אורז אינסופיים.

     

    עד לפני כמה שנים נשלח האורז הזה לצפון קוריאה כמחווה הומניטרית, אבל כשהתברר לדרום קוריאנים שפיונגיאנג מעבירה את המשלוחים לחייליה שבחזית במקום לאזרחים הרעבים, הם שמו לזה סוף. צפון קוריאה, בתגובה, איימה במלחמה. המשלוחים מעולם לא חודשו. האיומים מעולם לא פסקו.


    חיילים מדרום קוריאה משקיפים אל עבר שכניהם מהצפון (צילום: AP)

     

    האוטובוס חוצה את הנהר, חולף על פני שורה ארוכה של מחסומי ברזל וחביות ברזל ענקיות עם דוקרנים, ונעצר כעבור כמה מאות מטרים, במחסום דרכים גדול שמאויש על ידי כמה עשרות חיילים דרום קוריאנים חמושים. כאן מתחיל ה‭- DMZ-‬ השטח הצבאי המפורז המוכר גם בשם פאנמונג'ום ‭.(Panmunjeom)‬

     

    בהמשך היום ישתלטו על האוטובוס חיילים אמריקנים, אבל בינתיים נתונים הנוסעים לחסדי מדריך קוריאני בכובע בייסבול שמתהלך בין המושבים עם מגאפון גדול ומחלק פקודות באנגלית עילגת: "מעכשיו‭,"‬ הוא אומר, "אסור לצלם יותר. תוציאו את המצלמות רק כשאני מרשה‭."‬ הכביש מתרוקן לגמרי. הדממה מעיקה. האוטובוס מתגלגל אל עבר היעד הראשון בטיול לארץ האש העגומה הזו: מרפסת תצפית, שממנה ניתן להציץ בחטף על ציר הרשע.

     

    קו צהוב מפוספס על רצפת המרפסת מגדיר מאיפה בדיוק מותר לצלם: מרחק של כעשרה מטרים מקו הנוף, המוסתר על ידי חומה בגובה מטר וחצי. שום תמונה לא תצא מזה. חיילים דרום קוריאנים קשוחים מסתובבים לאורכו, עיניהם מתרוצצות - מי ששולף את המצלמה במקום הלא נכון סופג נזיפה. המתעקשים מובלים אחר כבוד בחזרה לאוטובוס. שורת משקפות תצפית המופעלות במטבעות מוצבת לאורך קצה המרפסת, והתיירים - רובם אמריקנים צווחניים - מתנפלים עליהן בלהט.

     

    דרך המשקפת רואים הרים מוריקים, שדות שוממים ואת מבניו המצוחצחים של הכפר הצפון קוריאני קיג'ונג-דונג, שזכה לכינויים "כפר הפרופגנדה" ו"אולפני יוניברסל של צפון קוריאה" - ולא לחינם. עשרות מבני מגורים מרשימים, יוקרתיים, בוהקים זה לצד זה בשמש הצהריים, אבל ברחובות אין נפש חיה.

     

    אלה מבנים ריקים מדיירים, רצפה או תשתיות, שהוקמו לצורכי תעמולה בלבד. דייריהם היחידים הם 50 החיילים הצפון קוריאנים שמניפים כאן מדי בוקר את מה שנכנס לספר השיאים של גינס כדגל המדינה הגדול, הכבד והגבוה ביותר בעולם.

     

    לפני כמה שנים, לא רחוק מהמרפסת הזו, הקימה דרום קוריאה תורן בגובה 100 מטר והניפה עליו דגל במשקל 160 ק"ג. רק שבפיונגיאנג, כמובן, לא פראיירים: כמה שבועות לאחר מכן בנו בקיג'ונג-דונג תורן בגובה 160 מטר והניפו עליו דגל במשקל 270 ק"ג - שיהיה ברור למי יש פה יותר גדול.

     

    השמש זורחת על השטח הצבאי המפורז. הציפורים מצייצות. יש פה הרבה ציפורים ולא מעט בעלי חיים אחרים, כולל דובים, נמרים ונשרים שחורים, שבכל מקום אחר בחצי האי הקוריאני כבר אינם קיימים: השנים הארוכות שבהן לא דרכה רגל אדם בשטחים הממוקשים האלה הפכו את האזור לשמורת טבע.

     

    אבל הפסטורליה מתעתעת - יעידו על כך 225 תושבי דסונג-דונג, הכפר הדרום קוריאני היחיד שנמצא בשטח הצבאי המפורז. אלה מצווים להישאר בבתיהם הנעולים בשעות החשיכה, ויוצאים לעבד את שדות האורז והג'ינסנג בליווי כוחות צבא חמושים.

     

    יעידו על כך גם ארבע המנהרות שנחפרו בעשורים האחרונים בחשאי מתחת לשטח הצבאי ונחשפו בשטח דרום קוריאה - מנהרות ארוכות שמתחילות מעברו השני של הגבול ושדרכן יכולות לפלוש חטיבות שלמות חמושות בתוך שעות ספורות. מידע מודיעיני מצביע על קיומן של לפחות עשר מנהרות נוספות וכוחות של צבא דרום קוריאה, מגובים במהנדסים אמריקנים, מנהלים קידוחים בלתי פוסקים לגילוין.

     

    אחת מהמנהרות האלה היא התחנה הבאה שלנו: 78 מטר מתחת לאדמה, בכובעי פלדה צהובים ובגו כפוף, מוזמנים התיירים לנוע במנהרה צרה, אפלה ורטובה שנחצבה בסלעי גרניט ענקיים. הירידה תלולה וקשה והאוויר מחניק. הראש נחבט ללא הרף בקירות הנמוכים.

     

    בקצה הפתוח למבקרים, דלת ברזל כבדה שהוקמה קרוב מאוד לנקודה שבה עובר הגבול מתחת לאדמה. שקי מלט כבדים עירומים לצידה ובחשיכה שמעברה השני פזורים מאות מוקשים. כשהמנהרה התגלתה המתינה לחיילים הדרום קוריאנים שירדו לתוכה, בערך כאן, מכת אש כבדה. כשנדרשה פיונגיאנג לתשובות על ידי האו"ם, הסבירה שלא מדובר במנהרה לצורכי פלישה, אלא במכרה פחם שעבר בטעות את הגבול.

     

    "זה סוג האויב שאנחנו צריכים להתמודד איתו‭,"‬ מושך בכתפיו סרג'נט רמירז, שעולה על האוטובוס שלנו בכניסה לקאמפ בוניפאס, מחנה אמריקני מבוצר שהוקם בלב השטח המפורז. "לוגיקה היא לא הצד החזק שלהם‭."‬ קאמפ בוניפאס הוא כל מה שהייתם מצפים מבסיס צבא אמריקני: קנטינה שמגישה המבורגרים וצ'יפס לארוחת בוקר, מועדון עם שולחנות ביליארד, טלוויזיה שקולטת את שידורי פוקס וסי-אן-אן וגם מגרש גולף זערורי, מוקף גדרות תיל ובמרכזו גומה אחת.

     

    זהו אולי מסלול הגולף המסוכן בעולם: שלט קטן מזהיר את השחקנים שלא לנסות לאסוף כדורים מהצמחייה הסבוכה שסביבו. מעבר לגדרות התיל מתחילים שדות מוקשים וכבר קרה שחבטות עזות מדי נגמרו בפיצוצים שהעבירו את קו הגבול לכוננות מלחמה.

     

    ממסלול הגולף מתפתל כביש אספלט משובש, עמוס מגדלי שמירה ומחסומי טנקים, המוביל למה שאמור להיות נקודת השיא של הטיול: ה‭,JCA-‬ אזור הביטחון המשותף, המקום היחיד בשטח הצבאי המפורז שבו עומדים אלה מול אלה חיילים צפון ודרום קוריאנים - קבוצת מבני בטון קטנים וכחולי גגות שבה מתנהל מסוף שנות החמישים המו"מ הרגיש בין שתי המדינות.


    סקרנות מהצד המסתגר: חייל מצפון קוריאה משקיף דרומה (צילום: mct)

     

    כחלק מתנאי הביקור נדרשים התיירים לעמוד בקוד לבוש נוקשה האוסר על לבישת מכנסיים קצרים, גופיות, חולצות בטן, בגדים עם הדפסים פרובוקטיביים, חליפות ספורט, ג'ינסים קרועים או כפכפים. בתדריך המקדים ליציאה לכיוון המקום מונה סרג'נט רמירז שורת איסורים נוספים, בהם איסור לצלם בלי רשות, להצביע על החיילים הצפון קוריאנים או לעשות להם פרצופים, וכמובן לנסות לעבור לצד השני.

     

    כאן, באזור הביטחון המשותף, נוגעים לרגע אחד חטוף באדמת ציר הרשע: קו ההפרדה בין שתי המדינות חולף פה בין הביתנים עם הגגות הכחולים, רצועת אספלט רחבה בגובה כמה סנטימטרים שנראית כפס האטה. מצד אחד עומדים במשך כל שעות היממה, בפנים חתומות ובאגרופים קמוצים, חיילים דרום קוריאנים, ומצד אחר - כשמתחשק להם - חיילי צבא הצפון, שמבכרים רוב הזמן לעמוד במבנה בטון ענק שמשקיף על הביתנים מרחוק, ולבחון במשקפות את התיירים המערביים.

     

    קו ההפרדה עובר גם בביתנים עצמם, ואפילו על שולחנות המשא ומתן שבתוכם. הסיור המאורגן נכנס אל אחד מהם - גם בתוכו עומדים היכון חיילים דרום קוריאנים קפואים וחסרי הבעה במשקפי טייסים. רק הגבוהים והחסונים שבחיילים נשלחים הנה, לא בלי חגורה שחורה בטאיקוונדו, כאילו שזה מה שיעזור כשמישהו מהצד השני יחליט להתחיל לירות.

     

    דבש מהתופת 

    לא מעט דם נשפך מאז נמתח כאן קו ההפרדה הזה: בינואר 1968 חצו את הגבול 31 חיילי קומנדו צפון קוריאנים מחופשים לחיילים מהדרום, בניסיון כושל לחסל את נשיאה דאז של דרום קוריאה, פארק צ'ונג-הי. הם הצליחו להגיע עד סיאול לפני שהתגלו, ובמהלך המרדף שבסיומו כולם נהרגו או נלכדו - מצאו את מותם 68 חיילים ואזרחים דרום קוריאנים, כמו גם שלושה אמריקנים.

     

    בנובמבר 1984 זינק תייר סובייטי שביקר באזור הביטחון המשותף עם קבוצת תיירים צפון קוריאנית מעבר לקו ההפרדה ונמלט לכיוון דרום קוריאה כשהוא זועק שהוא מבקש לערוק. בחילופי האש הכבדים שהתפתחו במקום נהרגו חיילים משני הצדדים. התייר שרד.

     

    על האירועים האלה - ורבים אחרים - אפשר לקרוא בספרים ובאלבומי התמונות שבחנות המזכרות המקומית. עוד על המדפים: דבש המיוצר בשטח הצבאי המפורז, אוסף שטרות צפון קוריאניים, חתיכות חלודות של גדר תיל ולחובבי הביזאר: קוצצי ציפורניים שעליהם נחרטו האותיות ‭."DMZ"‬

     

    קבוצת חיילים דרום קוריאנים שהגיעה לסיור לימודי עוצרת להפסקת עישון מחוץ לחנות, והתיירים מתנפלים עליה עם מצלמות. אחד מהם, קוריאני חביב שהיגר עם הוריו לארה"ב כילד וחזר כדי להשלים את חובת השירות הצבאי, ניגש אל הכתב הישראלי שמראשו משתלשלות ראסטות ארוכות ושואל בלחש אם יש לו משהו אחר לעשן. "אני משתגע פה‭,"‬ הוא מחייך. "מה לכל זה ולי‭"?‬

     

    רוצים גם? אם אתם בטוחים, הנה הדרכים לנסוע בעצמכם

    אל השטח הצבאי המפורז בין קוריאה הדרומית והצפונית אפשר להגיע רק בקבוצה מאורגנת. חברות נסיעות רבות בסיאול מציעות סיורים במקום, אבל הסיור הפופולרי, המוצלח והזול מכולם יוצא דווקא ממשרדי האגודה למען החייל האמריקני, שליד המחנה הגדול של צבא ארה"ב במרכז העיר. 

     

    הסיור כולל ביקור במרפסת התצפית המשקיפה על צפון קוריאה,

     ביקור באחת ממנהרות הפלישה, והדובדבן שבקצפת: ביקור באזור הביטחון המשותף, שם יש לכם סיכוי לא רע להסתכל לחייל צפון קוריאני בלבן של העיניים.

     

    בניגוד לשאר הסיורים, שעולים בין 80 ל‭120-‬ דולר לאדם, אלה של הצבא האמריקאי עולים רק 42 דולר (לא כולל ארוחת צהריים‭,(‬ אבל יוצאים רק פעמיים בשבוע ומומלץ מאוד להזמין מקום כמה ימים מראש. פרטים נוספים תקבלו בטלפון 008227953028 או באתר האינטרנט של האגודה.‬ אין מקום בסיור? תמיד אפשר לנסות להשתחל לאחד הסיורים הקוריאניים היקרים יותר. נסו בTOUTDMZ‭-‬ או ב-Panmunjom Travel Center.

     

    טיסות ישירות לסיאול באמצעות חברת קוריאן אייר יוצאות מתל אביב שלוש פעמים בשבוע, ועולות 900 עד ‭1,200‬ דולר הלוך-חזור, תלוי בעונה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים