בג"ץ - קרדום לחפור בו?
האם ארגוני השמאל הפכו את בית המשפט הגבוה לצדק לכלי פוליטי, או שהוא המגן האחרון על זכויות האדם ושלטון החוק?
שימוש ציני בבית המשפט / דורון ניר צבי
עניינן של העתירות שמגישים גופי שמאל קיצוניים דוגמת "שלום עכשיו" ו"יש דין", הוא ניסיון ציני, לא דמוקרטי ולא לגיטימי, לכפות את עמדת העותרים על החברה הישראלית באמצעות פנייה לבג"ץ. זהו ניסיון של מיעוט בחברה הישראלית לכפות דעתו על הרוב בשאלת ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, תוך ניהול הליך פוליטי מובהק בכסות של הליך משפטי.
העותרים שחשים, ובצדק, כי מזה שנים רבות ידם על התחתונה במגרש הפוליטי המדיני, וכי במבחן התוצאה עמדתם לא התקבלה ומפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון גדל ומתפתח, מתקשים להשלים עם תוצאותיו של ההליך הדמוקרטי. בתסכולם הם עושים שימוש ציני ופסול בבג"ץ תוך שהם גוררים אותו למרכזה של מחלוקת ציבורית.
שאלות ערכיות, פוליטיות, ומדיניות השנויות במחלוקת ציבורית מתבררות במשטר דמוקרטי בכנסת, בממשלה וברחוב, שם כללי המשחק ברורים ומשקפים את עקרונות שלטון העם והכרעת הרוב. בג"ץ אינו הזירה המתאימה לדון ולהכריע בשאלות אלו.
עניינן האמיתי של העתירות המופנות נגד המאחזים הבלתי-חוקיים - אינו בשלטון החוק וגם לא בהגנה על זכויות הקניין. מדובר בניסיון לכפות עמדה.
גם אם קיימים פלסטינים שכביכול נפגעים מהבנייה, מה שלרוב אינו בנמצא בעתירות של השמאל, חרף חיפושם המדוקדק אחר פלסטינים שכאלה, הרי שההגנה על זכויותיהם הקנייניות אמורה להיעשות בהליכים משפטיים אחרים, טבעיים ומתאימים בהרבה, כדוגמת הגשת תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום ו/או תביעת בעלות בבית-משפט מחוזי. הפניה לבג"ץ, ערכאה שלא מתאימה לעריכת בירור עובדתי, אינה מאפשרת ניהול הליך הוכחות הוגן וממילא ברור כי לא נועדה להגיע לחקר האמת, אלא כניסיון נואל לעשות שימוש ציני בבית המשפט.
לא על היישובים המכונים "מאחזים" מלינים העותרים, גם לא על הבנייה הבלתי חוקית וגם לא על קרקעות ספציפיות, אלא על עצם קיומה של התיישבות יהודית במרחבי יהודה ושומרון. הם מלינים על מה שהם מכנים "שוד הקרקעות הגדול". על מה שלדידנו הוא שיבה לחבלי מולדת ולנחלת אבותינו ולדידם הוא "כיבוש" וגזילת קרקע מהעם הערבי. הם קובלים על שמדינת ישראל ממשיכה להחזיק ולטעון לזיקה ולבעלות היסטורית ויהודית על שטחי יהודה ושומרון.
כניסתו של בית המשפט למרכזה של מחלוקת ציבורית-פוליטית אינה לגיטימית במשטר דמוקרטי, ודינה להידחות על הסף. ועקב ריבוי העתירות המגוחך והמסר העולה מהן, הגיעה העת לומר בגלוי: המלך עירום! לא הליך משפטי יש כאן, לא הגנה על זכויות הפרט וגם לא חיפוש אחר צדק, כי אם מסלול עוקף דמוקרטיה.
אני תמה גם על בית המשפט הנכבד: הכיצד זה לא השכיל להבין זאת עוד בראשית הדרך, עת הגישו העותרים ודומיהם מהשמאל את ביכורי עתירותיהם בנושא? מן הראוי היה כי יאמר את דברו כבר אז, ויבהיר כי אין בכוונתו לאפשר לעשותו כלי בוויכוח הפוליטי שיש לעותרים עם המשיבים השונים ועם צידה הימני של המפה הפוליטית במדינת ישראל.
כדי שהאסימון ייפול אצל שופטי בג"ץ, נאלצו גופי ימין דוגמת "התנועה לשמירת אדמות הלאום", להגיש עתירות מראה נגד הבנייה הבלתי-חוקית הערבית שמשתוללת בכל עוזה גם ביו"ש וגם במשולש, בגליל ובנגב. בעתירות הראשונות נמנע בג"ץ מלהתייחס לטענות באופן זהה לטענות השמאל, למרות שהעתירות היו כמעט זהות, עד שנפל דבר בישראל, כשהשופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר, דנו בעתירה נגד בניית בתים לא-חוקיים בכפרים יתמא ואסוויה (עתירת 'מראה' לעתירה שהשמאל הגיש נגד בניה לא-חוקית ביישוב היהודי הסמוך רחלים) מתח ביקורת נוקבת על-כך שהפרקליטות לא מתייחסת באותה מידה לעתירות, ובעוד היא נוטה לחומרה נגד בנייה בלתי-חוקית יהודית, הרי שהיא מקלה ראש בעתירות הימין כנגד בנייה כזו אצל הערבים.
כל צעד אחר שיבחר חלילה לנקוט בג"ץ, מלבד דחייה על הסף של העתירות מכאן ומכאן, ישמוט בהכרח את הקרקע הלגיטימית מתחת לפעילותו כבית משפט ניטראלי ששעריו פתוחים לתת סעד מן הצדק לאזרחי המדינה כולם, ללא הבדל דת, גזע, מין והשקפה פוליטית וערכית.
אני מאמין ומקווה כי בית המשפט הנכבד יבחר בחיים, ידחה את העותרים בשתי ידיו, וישאיר את ההכרעה בסוגייה לשדה הפוליטי-מדיני, שם מקומה.
עו"ד דורון ניר צבי, יועץ משפטי של ועדי המתיישבים של בנימין והשומרון
בג"ץ הוא הסמכות / מיכאל ספרד
בפעם הראשונה שפגשתי את חַרבִּי איברהים מוסטפא הוא התבונן בי במבט השמור לנערים נאיביים, מן שילוב של חיבה ורחמים. חברַי מ"יש-דין" ואני הפלגנו בפניו על כנפי הדמיון האופטימי אל היום שבו בג"ץ יורה למדינה לפנות את מתנחלי בית-אל, שבלי שמץ בושה פלשו לאדמתו שמחוץ להתנחלות, והקימו שם שכונת-גזל ובה בתים משותפים המתנשאים לחמש ושש קומות.
כשסיימתי להסביר שזכות הקניין עדיין נחשבת בבית המשפט הישראלי, חרבי, תושב מזרח ירושלים בן למעלה מ-60, שחנוט תמיד בחליפת שלושה חלקים של פעם ועניבה הדורה - חייך לעברי בעצב, ושתק. זו הייתה שתיקה מדכאת של מי שחווה על בשרו ארבעה עשורי כיבוש.
בפעם השנייה פגשתי אותו בבית המשפט העליון. הפעם, עיניו נצצו מהתרגשות. הוא ישב בשורה הראשונה באולם, בולט בלבושו המכובד - מכובד יותר מזה של עורכי-הדין, יותר מזה של השופטים. הם דרשו דין וחשבון ברור מהצבא מי הם הפולשים ומתי בדיוק פלשו. הם הביעו זעם על כך שהמבנים אוכלסו. הם דרשו מהמדינה להציג תוכנית להחזרת האדמה לבעליה, לחרבי.
אחר-כך ישבנו בקפיטריה העלובה של בית המשפט העליון ושוחחנו. האפשרות, שפתאום לא נראתה בגדר מדע בדיוני, שיוכל לחזור לאדמתו, לאדמת אבות-אבותיו, הקלה עליו לספר על זכרונותיו מהאדמה הגזולה: על כרם הענבים שהייתה שם למשפחתו, על ביקוריו בכרם בילדותו, על אביו שעיבד אותה.
מי שחושב שתעשיית גזל האדמות הפלסטיניות וחרפת הבנייה של מאחזים ושכונות לא-חוקיות עליהן אינו עניין של זכויות אדם – שייפגש עם חרבי שעל אדמתו הוקמה שכונת ג'בל ערטיס, ועם עבד אל-מונעם מעטאן מהכפר בורקא, שעל אדמת אבותיו יושבים חלק מהקרוואנים של "מגרון", ועם רבאח עבד אללטיף מהכפר ג'יב שעל אדמתו שמעבר לגדר ההפרדה בסמוך לגבעת זאב הוקם, אבוי לבושה, בית-כנסת, ועם מוניר חוסיין מוסא מאל-חאדר שהגיש אינספור תלונות נגד הזוג הישראלי הצעיר שהקים את ביתו דווקא על הגבעה השייכת לו בסמוך למאחז דרך האבות, ועם עוד אלפי פלסטינים שאדמתם נגזלה, ועשרות אלפי פלסטינים שגישתם לאדמותיהם נמנעת בכוח הזרוע המתנחלית.
במשטר דמוקרטי המושתת על הפרדת רשויות, בית המשפט אמון על ההגנה על זכויות המיעוט החלש מפני דורסנותם של החזק, הרוב והשלטון. כשאנשים רעים גוזלים את קנייני, מחריבים את פרנסתי או מגבילים את תנועתי, והרשויות לא מגנות עלי (או גרוע מזה: מסייעות לעבריינים) – בית המשפט הוא המוסד שאמור לעזור לי. זה לא משנה מה עמדת הממשלה, והאם יש ממשלה חדשה בישראל. לא מדובר ברעיון ריאקציונרי, חדשני או מחתרתי. מדובר בעקרון בסיסי שגם מי שקיבל ציון נמוך מאוד באזרחות אמור לדעת.
רוב רובן של העתירות שהוגשו נגד בנייה לא חוקית במאחזים ובהתנחלויות עוסקות בבנייה על אדמות פרטיות. מיעוטן עוסק בבנייה (לא חוקית) על אדמות ציבוריות הגורמת לפגיעה בזכות הגישה של פלסטינים לאדמותיהם. בכולן, הרשויות כבר הוציאו צווי הפסקת עבודות וצווי הריסה למבנים הבלתי חוקיים, אבל באף אחת מהן צווים אלו לא בוצעו.
לכן, אין שום צורך וטעם לבקש צו סילוק יד בבית משפט השלום, כי צווים כבר יש. רק ביצוע אין. הסכסוך של הקורבנות הוא לפיכך עם השוטרים, לא עם הגנבים. וכשהרשויות לא מגנות על זכויות אדם, בית המשפט המוסמך לכפות זאת עליהן הוא בג"ץ.
הטענה שבג"ץ אינו ערכאה מתאימה לבירור עובדתי - היא נכונה. אבל בכל העתירות שהוגשו לבג"ץ אין צורך בבירור עובדתי: העובדות ברורות והרשויות לא חולקות עליהן. אם המתנחלים, המפריחים טענות לגבי רכישה כביכול של אדמות בקצב מסחרר, מעוניינים לחלוק על העובדות – הם אלה שצריכים להגיש תביעות לבית המשפט המחוזי. הם יודעים שאין להם שביב הוכחה, ולכן הם לא עושים זאת.
הטענה שלעתירות משמעות פוליטית כבדה ולכן על בג"ץ לדחות אותן ולאפשר למערכות הפוליטיות להתמודד עם הסוגיה שבבסיסן - מתעלמת מתפקידה של מערכת המשפט בדמוקרטיה: להגן על זכויות אדם ועל שלטון החוק.
גם להגשת כתב אישום נגד שר אוצר או ראש ממשלה יש משמעות פוליטית אדירה, אז צריך להימנע ממלחמה משפטית בשחיתות?
האמת העצובה היא שהציבור שממנו מגיעים בוני המאחזים ושממנו נשמעות הטענות נגד העתירות של ארגוני זכויות האדם - לא יודע לזהות זכויות אדם של פלסטינים גם כשהם נמצאים מתחת לחוטמו. במציאות שבה ציבור יהודי שלם דורך כמעשה שבשגרה על זכויות האדם של שכניהם הלא-יהודים, טוב שיש ארגוני זכויות אדם וארגוני שלום ישראליים שמתקנים במשהו את השם הרע שיצא ליהדות.
עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין"
