שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הילד שצעק "עב"ם"
    באלבומה החדש של "מיוז", הבנוי כמו דרמת מדע בדיוני, מעלה הלהקה את רף הפרנויה והרעש. עם כאלה טקסטים הזויים ומסויטים, אומר עמי פרידמן, איך עוברים לשלב הבא?


     

    עשר דקות עם מת'יו בלאמי, סולנה החייזרי של "מיוז", וגם אתם תשתכנעו שסוף העולם נמצא במרחק ירייה מכאן, שממשלת ארצות הברית מתכננת השתלטות על העולם ושהאנושות כולה מהונדסת גנטית על ידי חוצנים. בראיונות לקידום "The Resistance", אלבום האולפן החדש של בלאמי וחבורתו, סיפר הזמר שאפילו קנה גרזן, חץ וקשת והמון שימורים, רק כדי להיות מוכן.

     

    זה יכול היה להיות גימיק מצוין שמתאים למוזרות שהורגלנו לקבל מ"מיוז" לנוכח חיבתם הרבה לתיאוריות קונספירציה. העניין הוא שבמקרה של בלאמי בכלל לא מדובר בגימיק. למען האמת, "The Resistance" הוא ההוכחה המוחלטת לטוטאליות הרעיונית של "מיוז", חותמת כשרות רשמית של טירוף.

    רק ממבט על שמות הקטעים ביצירה החדשה אפשר להבין את גודל הפרנויה: "Uprising" מתאר סיר לחץ חברתי שמוביל לפיצוץ, "United States of Eurasia" מספר על כוח הרסני שבא להשתלט על העולם ו-"Unnatural Selection" מתעקש שמשפחת המלוכה הבריטית היא למעשה נצר למשפחת לטאות-ענק.

     

    זה כל כך הזוי, סיוטי ומוחצן שקשה לתאר להקה אחרת שהייתה מצליחה לשחרר יציאה כל כך בומבסטית ולצאת מזה בכבוד. לא תהיה זו הגזמה להגיד שמאז ימי "מלחמת העולמות" של ג'ף וויין לא נחת כאן אלבום יותר מלחיץ, כזה שחווית ההאזנה אליו היא מיקס מוצלח של עונג ואימה. בלאמי, שסגנון ההגשה שלו שובר כאן את שיאי הדרמטיות, מציג כאן סיפור על מלחמה בכוחות אופל, היאחזות באהבה ולבסוף – פינוי מרצון של כדור הארץ. כל זה מתוך ידיעה שפה אבוד לנו, אבל במקום אחר יהיה הרבה יותר טוב.


    מת'יו בלאמי. חותמת כשרות רשמית של טירוף (צילום: אור אלתרמן) 

     

    לא מעט מעריצים חששו מהכיוון המוזיקלי של "מיוז" בשנים האחרונות. מי שהתחילו כגרסה משונה של רדיוהד והתפתחו לכדי אופרת דיסטורשן עצבנית, הזהירו שהם נוטים אל עבר הסאונד המתוכנת והאלקטרוני. אבל אחרי אלבום הסינת'-רוק האייטיזי מלפני שלוש שנים, החדשות הטובות הם שאותם מעריצים מפוחדים יכולים להירגע. באלבומם החדש "מיוז" מעלים את הכעס, הכוח והרעש בכמה רמות: "MK Ultra" ו-"I Belong To You" מפגיזים בריפים של סליז-מטאל, היישר ממועדוני הרוק המג'ויפים של לוס אנג'לס ובשיר הנושא מוכיח דומיניק האוורד שהוא עדיין מתופף בחסד חללי.

     

    רגע השיא של היצירה הוא "Exogenesis", סימפוניית מטאל בשלושה חלקים, בהשתתפות תזמורת בת 40 נגנים. ברגעים האלה גדולתו של בלאמי כמלחין ורעיונאי פורצת כל מחסום של סקפטיות וגיחוך: מה שנראה היה בהתחלה כעוד אלבום קונספט יומרני, הופך בשנייה לדרמת מדע בדיוני מסופרת היטב.


    "מיוז". חיבה רבה לתיאוריות קונספירציה (צילום: Gettyimages) 

     

    לפי איך שזה נראה כרגע, "מיוז" לא יכולים לטעות. את הצעדים המאתגרים שאמנים אחרים מפחדים לעשות, מחשש לאובדן קהל, עושים חברי השלישייה הבריטית עם ניצוץ של גאונות: הם יערבבו אופרה עם גיטרות ויתבלו אפילו בקלרינט, ממש באותה קלות שבה הם ילמדו את ה"דארקנס" איך עושים "Queen" בלי הקריצה הדבילית.

     

    הבעיה כאן היא איך לקחת את זה לשלב הבא, התמתנות תהיה צעד בלתי אפשרי אחרי אלבום שכזה והמשך הליכה בתוואי הנוכחי כולל הסתכנות במוחצנות יתר, בואכה פרודיה. השאלה האמיתית היא מה מת'יו בלאמי הולך להיות: הראשון שראה את סוף העולם או סתם הילד שצעק "עב"ם"?

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים