הָגָר - המחזירה בתשובה שלי

האם תמיד אפשר לתקן?

קריאת התורה ביום הראשון של ראש השנה מוקדשת לסיפור לידת יצחק, ולסיפור המכמיר - גירוש הגר וישמעאל. שפחה וילד קטן מושלכים למדבר ונדרשים להתמודד עם מוות כמעט וודאי. בראש השנה אנו מציינים את פתיחת השנה ואת אפשרות התשובה. סיפור הגר קושר בין השניים (בראשית כא, ט-כא): וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".

בתחילת הפרק מתוארת הלידה המאוחרת של יצחק, ובמעין התנצלות אומר המספר (כא, א): "וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". האם החזרה וההדגשה נועדו לשכנע אותנו שגם הבטחות שמקיימים לאחר זמן רב עדיין תקפות? והאם כאשר פוקד אלוהים על אברהם באותה לשון: "כל אשר תאמר אליך שרה עשה" הוא מבקש לפצות את שרה על הלילות הארוכים בהם המתינה למימוש ההבטחה?! האם מותר לפצות אדם אחד על ידי פגיעה באחר? זה קורה לי לא פעם כשאני מבקשת לתקן עוולות עבר, ולמעשה אני מוסיפה חטא על פשע. כנראה שיש מעוות שלא יוכל לתקון, וההשלמה עם הידיעה העצובה הזו עדיפה על נסיונות תיקון מאוחרים.

ללא כותרת. ללא מילים נוספות

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ

"אל אראה במות הילד"

יש הורים שלא אומרים את הפסוק הזה בלבם שלש פעמים ביום?! אני חושבת על רונה רמון. על הורים שאומרים 'קדיש' על ילדיהם. התפילה של הגר היא התפילה של כולנו, והלב מתכווץ.

הרמב"ן מזכיר כיצד שילח מלך מצרים את אברהם, לאחר שרימה אותו והכריז על שרה כאחותו: "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". לעומת זאת, את השפחה המצרית ואת בנו משלח אברהם ללא משרת, חמור או גמל. אשה, ילד וחמת מים מסתובבים לבד במדבר. אין להם סיכוי.

שלבים בהתמודדות עם פחד המוות

ולמה אני קוראת קוראת לסיפור הזה 'סיפור תשובה'? כיוון שיש בו את כל המרכיבים של התמודדות מוצלחת עם קושי בלתי אפשרי:

וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת

וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם

וַתֵּלֶךְ

וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד

וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד

וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ:

מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם:

קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:

וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ.

הגר לא מדברת ולא פועלת. היא עדיין לא מסוגלת. אבל היא כבר מוכנה להיעזר. היא מוצאת בתוכה כוחות להאמין שיהיה מוצא. נראה שהאמונה (ותהא אשר תהא) היא הכוח המניע להיחלץ ממשברים. ותראו מה קורה לנער, לתקווה: אברהם שם אותו על שכמה. הגר משליכה אותו. ואילו אלוהים אומר לה: 'שאי את הנער והחזיקי את ידך בו' - איזו תמונה. איזה מהפכים עובר הילד של הנשמה. 'החזיקי את ידך בו'. אמא וילד - החמלה והמחויבות.

הגר עשתה את זה ולבנו איתה. האמונה הביאה לפקיחת העיניים והיא ראתה את מה שבעצם היה שם תמיד. אלוהים לא ברא באר מים, הוא רק איפשר לה לראות את מה שהפחד הסתיר. עכשיו היא גם יכולה להשקות את הילד ולארגן את העתיד:

וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ

וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם

וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:

וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת

וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

על אתר – דודי, פ"ת

שתי עקידות הן - עקידת ישמעאל ועקידת יצחק. על-פי חכמינו, עקידת ישמעאל אינה מטפורה, באמת נקשר ישמעאל בכוח על שכמה של אמו כדי שלא יברח. ה"ילד" הוא בן 27...

כמה אירוני ש"עקידה" זו יזומה כולה על-ידי שרה, בעוד שעל עקידת יצחק היא לא שמעה דבר. לעומתה, מצייד אברהם את הגר, נוסף למים ולחם, בדבר נוסף, על-פי הזוהר: "וישכם אברהם בבקר וכו'... ר' ברוקא אמר מה הוא "שם על שכמה"? אלא שהזהירה על עול האמונה ולעמוד במה שהיתה בתחילה כתיב הכא 'שם על שכמה' וכתיב התם (שמות ט"ו) 'שם שם לו חק ומשפט', מה להלן על השכינה אוף הכא על השכינה".

האמונה יסודה בהבטחה "וגם את בן האמה לגוי אשימנו" וגם בהבטחת שלושת המאמרות של המלאך אל-רואי. הבטחות אלו חיזקו את הגר והצילו אותה מהיאוש הסופי. המוטיב של הקריאה הזו לראש השנה הוא הזיכרון והפקידה. ה"זיכרון" של הקב"ה הוא ביטוי להשגחה פרטית. לא מחשבותיו מחשבותינו ואין אנו יודעים איך זה עובדי ובעיקר למה אנו צריכים "להזכיר" לו אותנו בשופר, ולמה היו ישמעאל והגר צריכים להזכיר לו בבכי.

נסיים בדברי נחמה מההפטרה (ירמיהו ל"א): (יד) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו: (טו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב: (טז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

ונראה תקווה זו מתגשמת לעינינו בקרוב ממש.

ובבית המדרש של הטוקבקים – 'שמע את האמת ממי שאמרה'

תודה לדתיה ירושלים על ה'על אתר' וחשוב לא פחות בתגובה 53 היא ציטטה שיר נוגע ללב שכתבה הרבה (כן, רבה רפורמית) בשם תמר דבדבני. תמר היא משוררת משובחת וכך גם השיר המצוטט, אז למה

בחרו מגיבים להתייחס לייחוס ולא לתוכן? אם חז"ל בחרו ללמוד בראש השנה תשובה מהגר, יש שמסרבים ללמוד שירה דתית משובחת רק בגלל הייחוס של הכותבת?!

על מנת לאפשר לנו לחזור בתשובה הנה שוב - ובגוף הטור - כמה שורות מהשיר הנפלא:

ברכות השחר /הרבה תמר דבדבני

... ברוכה את יה מקור החיים, שעשיתיני בצלמךְ,

שעשיתיני בת-חורין,

שעשיתיני אני.

ברוכה את יה, אמי, אם כל חי,

הפורשת עלי כנפךְ -

היי לי מחסה ואֹהל,

תני ליעף כֹּח.