שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: mct

    ברכת הכהן

    המופע המהוקצע והמרגש של לאונרד כהן באיצטדיון רמת גן התחיל סטאטי עם שירים איטיים אך נגמר אקסטטי, והשאיר קהל של 50 אלף איש על הרגליים

    “אנשים, הייתי כאן בעבר. ראיתי את המקום הזה והלכתי על הרצפה הזאת", שר לאונרד כהן הערב (ה'), כשהוא לוקח את המילים הידועות של "הללויה" ומשנה אותן קלות, כדי להראות שהוא מודע לחיבתנו אליו, כמו חיבה אל דוד אהוב ששב לבקר. ובאמת, הקהל הרב שהמתין כל כך הרבה זמן לראותו לא חדל להראות את הכרת התודה והגעגוע אליו.


    כהן. לא מרגיש כמו בן 75 (צילומים: ירון ברנר) 

     

    המסכים המצוינים שהותקנו במקום הראו בבירור את תווי פניו של האיש בן ה-75, שלא חדלו להקרין כל הערב רגש, בין אם זה סרקזם מריר, תחושת חרטה או חיוך קטן וממזרי בזווית הפה לנוכח התחכמות ישנה שלו ששר שוב.

     

     

    אבל אסור לתת לפניו וגם לקלוז אפים על ידיו המנומרות בכתמי הגיל, להטעות אתכם – האיש הצליח במשך יותר משלוש שעות להחזיק מופע שלם על כתפיו. ולמעלה מכך: לכרוע ברך ולקום בתנופה ב”ציפור על תיל”, לנגן בפריטת ארפג'יו עדינה בגיטרה ב"פרטיזן" ולקראת סוף המופע, גם לרקד כבחור צעיר.


    מלווה בלהקה מצוינת 

     

    כהן, מלווה בלהקה מצוינת ומהוקצעת, ידע להעניק לכל אחד מהחברים את זמן הבמה וההערכה המגיעה לו. בולטים ביותר היו הגיטריסט חוויאר מאס הספרדי, שלפניו הרבה כהן להשתחוות ולהודות, ושלוש הזמרות: שרון רובינסון והאחיות האטי וצ'ארלי ווב. רובינסון זכתה לסולו בשיר "Boogie Street" ואילו האחיות העניקו גירסה מצוינת, עדינה ומינימליסטית, לשיר "If It Be Your Will", ללא כל ליווי מהלהקה, מלבד עיטור קלידים קל, כשהאטי מנגנת בנבל וצ'ארלי בגיטרה אקוסטית.

     

    בגירסה של הערב, זכה השיר "Who By Fire" (רלוונטי מתמיד לקראת יום כיפור משום שנלקח מהפיוט "ונתנה תוקף") לקבל חיזוק קוסמופוליטי מקסים בדמות גיטרת הפלמנקו של מאס, הנבל של האטי ווב ואורגן ההאמונד של ניל לארסן. הביצוע השקט לשיר "סוזאן" איפשר לשמוע את עשרות אלפי הקולות בקהל ששרו חרישית, בעיניים נוצצות מנוסטלגיה, יחד עם כהן.


    ארובות הרגש פרצו  

     

    כהן העניק הערב כמעט את כל שיריו הגדולים ביותר, שזכו חלקם לעיבודים חדשים. ועדיין, טובים עד כמה שאלה היו (והם היו בהחלט), קשה היה להשתחרר במהלך החלק הראשון של המופע מתחושת המונוטוניות שנסכו אותם מקצבים איטיים והעמדה סטטית של המופיעים.

     

    כל זה השתנה באמצע חלקו השני של המופע: לאחר האינטימיות הנרעדת
    של "הללויה", כהן נדמה נרגש מאוד על הדבקות שבה שר הקהל את מילותיו. באותו הרגע שינתה ההופעה את פניה מהקצה אל הקצה וכשעבר ל-"I'm Your Man", נפתחו ארובות הרגש של כהן ופרצו החוצה. המקצבים הוגברו, הזמרות החלו לנוע בחופשיות והמופע נסק מעלה, כאילו חיברו אליו מנוע טורבו. הסטטי הפך לאקסטטי, וההנאה מ-”So Long Marianne” ו-”First We Take Manhattan” הקצביים היתה מושלמת.

     

    העונג המשיך גם כשהטמפו הואט, וב"Famous Blue Raincoat” המקסים אפשר היה ממש לצלול לתוך המכתב העצוב והמרגש כל כך המתואר בו, עם שורת הסיום "בברכה, ל. כהן". ואכן, אחרי רצף שירי הסיום הקבוע של המופע, חתם הזמר את המופע בדרך היהודית, המרגשת והמתבקשת ביותר: בברכת הכהנים העתיקה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים