תאומות נולדו חירשות, למדו לשמוע ועכשיו בצה"ל
איש לא חלם שדנה ותמר טל-אל ישרתו בצבא. החודש זה קרה. השתיים סיימו טירונות, והכל בזכות שיטת טיפול שמיעתית מילולית. "הייתה איתנו בטירונות בחורה חירשת שתיקשרה רק בשפת הסימנים," אומרת דנה. "האמת? ריחמתי עליה"
בגיל שנתיים אובחנה חירשות עמוקה אצל דנה ותמר טל-אל מירושלים, ועובדת סוציאלית ישבה עם הוריהן וציירה בצבעים קודרים את עתידן. היא סיפרה להורים שהילדות לא יוכלו ללמוד במוסדות חינוך רגילים ולעולם לא יתנהגו כמו אחיותיהן הגדולות. אבא שלהן בלע את הרוק ושאל: "מה עם צבא"? והעובדת הסוציאלית הנידה ראשה לשלילה.
לפני שבועיים, 17 שנה אחרי השיחה ההיא, התאומות היפהפיות, ששומעות כל לחישה ומדברות ללא הפסקה, לבשו מדים. אמנם בצו הראשון הוענק להן פטור, ולפרק זמן קצר הן שקלו לעשות שירות לאומי, אבל הרצון לתרום למדינה הוביל אותן למסלול התנדבות. הן עברו טירונות בת שבוע, ועכשיו הן יוצאות לדרך: דנה המתולתלת משרתת כצלמת-עורכת בחיל האוויר, ותמר, ששערה קלוע לצמה, מסיימת קורס הכשרה כמורה חיילת.
בטקס הסיום נצפו הרבה עיניים דומעות. אביהן, אלי טל-אל, מילמל: "לא האמנתי שזה יקרה," ואמא שלהן, איילה, בכתה משמחה. היא הרי האמינה שזה יקרה, והפכה עולמות כדי לספק לבנותיה שיטת הוראה שעד אז לא נודעה בישראל.
האב סירב לשמוע
איילה, ילידת טורונטו, גדלה בבית ציוני, ובתום לימודי חינוך ויהדות עשתה עלייה, הכירה את אלי טל-אל, במאי סרטים דוקומנטריים, ועבדה לצידו במקביל לגידול שתי בנותיהם הגדולות: מיכל ,24) סטודנטית לחינוך) ונועה ,22) מ"פ במחווה אלון.( בהריונה השלישי לא ציפתה לתאומים, "אבל כשהייתי בחודש השלישי ישבתי במרפאה לצד אישה בחודש השישי, השוויתי את הבטן שלה עם שלי, שכבר הייתה ענקית, והתחלתי לחשוד. ביקשתי לעבור בדיקת אולטרסאונד, והופתעתי מאוד כשהטכנאית שאלה אותי אם ההריון הזה נוצר בעקבות טיפולים. כשהטכנאית אמרה שהיא רואה שני עוברים, לא שלושה, נרגעתי. עם שניים, אמרתי לעצמי, נוכל להתמודד."
בגיל שנה וחצי, כשדנה ותמר עדיין לא הוציאו מילה מהפה, התעורר חשדה של האם. "אלי, בעלי, אפילו לא רצה לשמוע שאולי משהו לא בסדר. הן היו ערניות ושמחות," היא מתארת",אבל החשד שלי התעצם כשאחי הגיע מטורנטו עם בתו שגדולה מהן בשלושה חודשים, ומרגע שירדה מהמטוס היא לא הפסיקה לדבר. עד אז אמרתי לעצמי שאולי דנה ותמר לא בוכות מפני שהן מתחשבות בעובדה שאני אמא עסוקה לארבע בנות; שאולי הן לא מדברות מפני שהן מעסיקות האחת את השנייה או מפני שהן עוד לא הולכות לפעוטון ושוהות בבית עם מטפלת. לא עלה בדעתי שהן חירשות."
"החירשות עיצבה את האופי". תמר (מימן) ודנה (צילום: אלכס קולומויסקי)
כשבעלה הלך לקופת חולים, האיצה בו לדווח לרופא שהתאומות עדיין לא מגיבות לשמותיהן ושזה מדאיג. הרופא הסכים לשלוח את השתיים לבדיקת שמיעה, "אבל על טופס ההפניה כתב: 'בבית מדברים שתי שפות,' והבנתי שהוא רואה בי אמא היסטרית. כמה חודשים לאחר מכן קרה משהו ששבר אותי לגמרי. בדרך כלל יצאתי לסידורים עם עגלה כפולה, שבה ישבו שתיהן, ובאחד הערבים הלכתי רק עם תמר. כששילמתי בקופה, היא לקחה שקית והתחילה ללכת. קראתי לה באנגלית 'חכי לי,' והיא לא נעצרה. קראתי לה בעברית 'תמר, אל תלכי,' והיא המשיכה להתרחק. חשבתי שאולי הילדה, שגדלה עם אחות תאומה, לא מבינה שהיא תמר, וקראתי לה, 'דנה ותמר חכו לי,' ובסוף רצתי אליה ואחזתי בכתפה. רק אז הבנתי שבאמת יש בעיה."
בגיל שנתיים, כשלקחה אותן לבדיקת שמיעה, היא עוד הייתה אופטימית. "חשבתי שאולי ימצאו נוזלים באוזן ויעשו איזשהו קסם. חשבתי שאולי ירכיבו להן איזה מכשיר, כמו משקפיים, אבל מהמכון הפרטי הופנינו ל'הדסה' והעובדת הסוציאלית נתנה לנו תמונה קודרת. בבת אחת הרגשתי שכל עולמי קורס." "חשבתי שסבלתי מספיק"
אלי, שעשה את שירותו הצבאי כמ"פ ביחידת רפואה, שאל את העובדת הסוציאלית על האפשרות של שירות צבאי מפני ש"עבורי זו הייתה אינדיקציה לחיים נורמליים. כששמעתי את תשובתה השלילית, הרגשתי אובדן. התמלאתי ברחמים על עצמי ועליהן."
"לסבול כמוהו," אשתו משלימה את הדברים שבעלה אינו מבטא בקול. "אלי נולד במעברות למשפחה שעלתה מעיראק. אמא שלו נפטרה כשהיה בן חצי שנה, ומגיל שלוש הוא גדל אצל משפחת אומנה. כשהוא שמע את התחזית של העובדת הסוציאלית, הוא אמר: 'חשבתי שכבר סבלתי בשביל כל המשפחה."' עברתם בדיקות גנטיות בניסיון למצוא את הסיבה לחירשות הכפולה?
"עברנו ומצאו שאנחנו לא נשאים של גן שעלול לגרום לחירשות," משיבה איילה. "אני גם לא זוכרת שבמהלך ההריון לקחתי תרופות או הייתי חולה. כנראה שדנה ותמר שייכות לקבוצה של 90 אחוז, שבה המקור לחירשות אינו ידוע ולעולם לא ייוודע. אנחנו גם לא יכולים לדעת אם כשנולדו הייתה להן שמיעה טובה יותר, שעם הזמן נחלשה."
גם אחיותיהן הגדולות הגיבו בכאב ובחרדה. "מיכלי, שהייתה בת שבע, לקחה את זה קשה מאוד," מספרת אמן. "היא שאלה 'למה זה קרה דווקא להן, למה זה לא קרה לי. הן לא עשו שום דבר רע.' נועה ביטאה את הצד המעשי, שכה מאפיין אותה. היא שאלה 'מתי קונים להן מכשירים'? קנינו להן מיד, אבל שום נס לא קרה.
"בינתיים החל החופש הגדול. שאלתי לאיזה גן לרשום אותן והפנו אותי לגן של מיח"א, שמשקם ילדים עם ליקוי שמיעה. לא אהבתי את מה שראיתי שם. ראיתי קבוצה קטנה של ילדים בני שנתיים. הם ישבו בחדר בלי להוציא שום פיפס מהפה, ממש דממת מוות. הגננת עמדה מולם ואמרה 'ב-נ-נ-ה,' ולמרות שעוד לא ידעתי איך אגדל את בנותיי, ידעתי שלמקום כזה לא אשלח אותן."
שמץ של ביקורת מתגנב לקולה של טל-אל כשהיא מתייחסת למערך הטיפולי שניסה לזרות בה רגשות אשמה על כך שרק בגיל שנתיים הביאה את בנותיה לבדיקת שמיעה, ומצד שני, כשביקשה שם של קלינאית תקשורת, דחה אותה ב"חכי עד שהבנות יתחילו ללמוד בגן של לקויי שמיעה." כשההורים הבינו שאינם יכולים להרשות לעצמם את תענוג הסחבת, חיפשו בכוחות עצמם וקיבלו המלצות על אסנת בר גיא, שצברה ניסיון בבית ספר לחירשים בבירה.
"בפגישה הראשונה עם אסנת לא הפסקנו לבכות," מספרת איילה. "היא אמרה לנו: 'חירשות זה אתגר שישנה את חייכם, ולמרות שכרגע קשה לכם לחשוב על זה, אתם תראו שהחירשות תעשיר את עולמכם.' היא התחילה לבוא אלינו ולעבוד עם הבנות על קריאת שפתיים ושפת הסימנים. בעלי לא היה מסוגל לשבת בשיעורים האלה. הם החזירו לו את הסבל של ילדותו".
"כשאמרתי 'נולדתי חירשת' בחטיבה, כולם נחנקו" (צילום: אלכס קולומויסקי)
הילדים קצת צחקו
בעקבות הלימודים בגן רגיל הן עברו ללמוד בבית ספר רגיל (תל"י בית וגן) ולאחר מכן בתיכון לאמנויות, כשעל פי עקרונות השיטה הטיפולית הן אלו שאחראיות על החלפת הסוללות במכשירי השמיעה. "זה פשוט מאוד לדעת מתי הסוללות נחלשות", אומרת דנה. "אני שומעת שאני כבר לא שומעת."
תמר מחייכת כשהיא נזכרת איך אמא שלהן הגיעה לכיתה עם קופסה מלאה בכדורי טניס. "הילדים חתכו כל כדור לשניים והניחו אותו מתחת לרגליים של הכיסאות, כדי שהרעש של חריקת הכיסא לא יפריע לנו להתרכז. אחד הבנים ביסודי התחיל להסתובב עם עיפרון על האוזן כדי לחקות אותי. בדרך כלל לא עשו לנו בעיות."
"זה לא מדויק," מעירה דנה. "תמיד שאלו אותי מאיפה המבטא שלי. אנשים חייבים להעיר משהו כשהם שומעים מישהו שמדבר קצת שונה. בכל פעם שהגעתי לכיתה חדשה ונתקלתי בשאלות האלה, המצאתי תירוצים. אמרתי שאמא שלי קנדית, שהיא למדה צרפתית. רק בכיתה ז' היה לי אומץ לספר שנולדתי חירשת ושיש לי מכשיר שמיעה."
"לי לא היה מספיק ביטחון עצמי כדי לספר," מגלה תמר. "לא רציתי לספר שיש לי מכשיר ושתל מפני שלא רציתי לקבל יחס מיוחד. יום אחד, בסוף החטיבה, כל תלמיד התבקש להציג את עצמו. זה היה בהפסקה, כולם ישבו עם הסנדוויץ' ביד, וכשאמרתי, 'נולדתי חירשת,' כולם כמעט נחנקו."
מגיל צעיר נמשכו לאמנות. "זו הדרך שלי לבטא את עצמי," אומרת דנה, "העיניים באות גם במקום האוזניים." היא למדה צילום, עריכת וידאו ופיתוח תמונות, וכעבודת גמר במגמת קולנוע כתבה וביימה סרט בן עשר דקות המספר על נערה שמתחרשת ומתכחשת ללקותה. לא כתבתי אותו על עצמי, אבל יש לי מסר. הרבה חבר'ה בגילנו מתביישים להרכיב מכשיר שמיעה, חושבים שהוא לא מספיק מגניב ובושה, וחבל. הם מפסידים את המוזיקה של החיים." תמר בחרה לעשות עבודת גמר שאינה קשורה בחירשות, ושמה "השתקפות." היא ציירה את חייה כנערה שתמיד רואה מולה את החצי השני שלה.
בכיתה י"א זומנו שתיהן לצו ראשון. "שאלו אם עברתי ניתוח," אומרת תמר. "אמרתי שעברתי שני ניתוחי שתלים, ועל המקום אמרו לי, 'תודה, את פטורה.' נעלבתי נורא. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שגרמו לי להרגיש שונה ואפילו נחותה. לא האמנתי שדווקא צה"ל יעשה לי את זה אחרי שלמדתי במוסדות חינוך רגילים." דנה נזכרת שאת השיחה עם הרופא היא ניהלה מאחורי הפרגוד. "לא האמנתי שהוא מדבר איתי, שומע שאני עונה לו ולמרות זאת מתעקש לשחרר אותי."
כשבחרו במסלול ההתנדבות, נפרדו דרכיהן. כל אחת מהן יצאה למכינה צבאית בת שנה. "זו הייתה הפעם הראשונה שנפרדנו וזה היה טוב," מקניטה דנה את אחותה הצעירה ממנה בחמש דקות, "כל אחת בנתה את הזהות שלה. פעם לא נפגשנו ארבעה חודשים."
"אבל פעמיים בשבוע דיברנו בטלפון," מזכירה לה תמר.
"אז נכון, עשינו טירונות של שבוע ובלי נשק," מספרת דנה",אבל פגשנו חבר'ה איכותיים שהחליטו להתנדב למרות שהצבא
ויתר על שירותיהם. חולי סוכרת, ניוון שרירים, סרטן, כאלה שעברו ניתוחי לב. גם הייתה איתנו בחורה חירשת שתיקשרה רק בשפת הסימנים. האמת? ריחמתי עליה. היא הייתה מנותקת." ואם מחר בבוקר הפיה הטובה תדפוק על החלון שלכן ותבטיח להגשים כל משאלה?
"אני לא אבקש ממנה להיוולד מחדש בתור ילדה שומעת, מפני שהחירשות עיצבה את האופי שלי," אומרת דנה".בזכות החירשות יש לי ראייה מאוד חדה, אני מבחינה בפרטים הקטנים של החיים ואני יכולה להסתכל בעיניים ולקרוא מחשבות. אילולא הייתי חירשת אולי הייתי פחות אמפתית, פחות סבלנית וסובלנית."
"אם מחר בבוקר הפיה הטובה תדפוק על החלון," מחייכת תמר",אני אגיד לה שהיא לא צריכה להרעיש. אני שומעת אותה. יש לי מכשיר."
לפנייה לכתב/ת 
