זה שעולה וזה שיורד

בין "לאשה" ולבונטין

כשפרצה לראשונה אמילי קרפל לשוק המוזיקה, בתחילת השנה שעברה, היא נהנתה מרצף של הצלחות. הג'ינג'ית הפופית-אלקטרונית הוציאה סינגל אחר סינגל שקיבלו תמיכה אדירה בתחנות הרדיו, ואלבום שקיבל פרגון אדיר אצל מבקרי המוזיקה. במקביל, קרפל החלה להיתפס כמעין מותג אופנה עדכני, כשהיא מופיעה שוב ושוב במדורי סטייל שונים. בנוסף לכל זה, תמונתה החלה להתפרסם באופן עקבי במדורי הרכילות כשפקדה אירועים שונים, השקות והופעות. 

קרפל. מיינסטרים שגם חובבי האינדי יכולים להעריך (צילום: ענת מוסברג)

בתוך כל הכאוס התקשורתי, קרפל התמקמה בדיוק באמצע. וזו גם כנראה הסיבה שלא ראינו אותה או שמענו ממנה במהלך רוב השנה האחרונה. קרפל ניסתה להציג משהו שהשוק הישראלי לא ממש ידע איך לעכל, למרות התלהבות המדיה.

מצד אחד, היא כיכבה בכתבות דוגמנות והציגה תדמית של טאלנט או דוגמנית מהוקצעת, מצד שני היא שיתפה פעולה עם מוזיקאים בעלי סנוב-אפיל חזק ומיתגה את עצמה כסופר רלוונטית, בעיקר עבור אוהדי המוזיקה של לבונטין פינת פלורנטין. קרפל מיד תפסה לעצמה מקום של מובילת פופ חדשה, מישהי שיכולה להביא משב רענן של מוזיקת מיינסטרים שתהיה גם מאוד מוערכת על ידי המבקרים חובבי האינדי.

אבל יכול להיות שאצלנו קשה להבליג על הנסיון לתפוס מרובה: או שאת זמרת שמוצאת את עצמך על השער של מגזיני נשים, או שאת מוצאת את עצמך על הבמה במרתף של לבונטין 7 בתל-אביב. חוץ מזה, קרפל גם לא קיימה להופעות רבות, ואי אפשר למצוא אותה על הבמות בחודשים האחרונים. בסופו של דבר, המוזיקה לא התקבעה והמומנטום אבד. האם השירים של קרפל הם כאן בכדי להישאר? ימים יגידו.

החלום ושיאו

מדונה ראשונה, לאונרד כהן ו"דפש מוד" מאחוריה. מיד אחר כך, גבירותי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את... "דרים ת'יאטר". רגע, מי? "דרים ת'יאטר", להקת הפרוגרסיב מטאל הגדולה בעולם, אחראית להופעה הבינלאומית הרביעית בגדולה שראינו הקיץ, עם יותר מ-12 אלף צופים, שנהרו לדשא של גני התערוכה. ההיסטריה – בשיאה. הסיקור התקשורתי? רחוק מכך. רחוק ממדונה, רחוק מלאונרד ו"דפש מוד", רחוק גם מהופעות של להקות אלטרנטיביות במועדונים בעלי קיבולת של 120 איש.

המעריצים בהופעה. מגיל חטיבת הביניים ומעלה (צילום: ירון ברנר)

ובכל זאת, "דרים ת'יאטר" הצליחה למשוך כמות עצומה של קהל: כמעט פי שניים מהקהל של פט שופ בויז ופיית' נו מור, וכמעט פי שלושה מליידי גאגא. אבל הבאזז התקשורתי, לקראת ההופעה ולאחריה, שאף לאפס. עוד 15 שנה, כשניזכר בקיץ הגדול של 2009, תסמכו על זה שלמרות הכמות האדירה של הקהל וההופעה המצוינת שהלהקה נתנה, יעדיפו כולם להיזכר ולהתרפק על סוזאן וגה בהיכל התרבות.

סיכון מצויר

בהתחלה זה נשמע מבטיח – באביב שעבר הושקה "באגו דאגו", הלהקה הישראלית המצוירת הראשונה. בדומה ל"גורילאז" המפורסמת, גם כאן בישראל החליטו ליצור פרויקט מוזיקלי המבוסס על דמויות מצוירות, כשעל האיור המרשים וההפקה אחראי אייל B.

הלהקה עוצבה כמעין להקת היפ-הופ מזרחי, עם הרבה מקצבים לשירי מועדונים. תחילה היא הוציאה את "תן לה", גירסה עברית לשיר "Smack That" של אמינם ואייקון, ואחר כך את "חבר ערבי" על פי "אמריקן בוי" של אסטל וקנייה ווסט, שזכו לפרגון גם אצלנו.

גם זו דרך לקדם את עצמך: דוד מ"באגו דאגו" מנסה למכור לברבירו את "חבר ערבי" (אנימציה: אייל B, בימוי: רפי ברבירו)

"באגו דאגו" הפליאה לשלב אנימציה, מילים מצחיקות וגם כמה להיטים מדויקים לאינטרנט ולסלולר. הציפיות בתעשיית המוזיקה ובקרב הקהל היו גדולות. אבל מאז תחילת השנה הנוכחית, לא שמענו מהחברים המצוירים כלום והפרויקט השאפתני נשכח מאחור.

אז מה השתבש בדרך? קודם כל, הפקה של פרויקט גדול שכזה ודאי אינה זולה ודורשת כוח אדם רב וכך קיים הסיכוי שהמשאבים הצטמצמו עם הזמן. אבל הטעות הגדולה ביותר של חברי הפרויקט היתה שהם לא הביאו את הצלחת הסינגלים גם לבמה.

ברור שהיינו רוצים לראות עוד מהקליפים המצוינים, וגם להחזיק אלבום שלם ביד, אבל הצעד הנכון, מבחינת הלהקה, הוא להעביר את הציורים גם לבמה. הם לא היו חייבים לעשות בדיוק כמו ה"גורילאז" ולתכנן פרויקט גרנדיוזי של הולוגרמות ומסכי וידאו, אלא למצוא את הדרך האמנותית, והנכונה ביותר מבחינתם.

גם עכשיו, כשהרגע כבר חלף, שווה להם לעשות עוד מאמץ אחד ולדחוף קדימה לכיוון הבמה. תראו את "רד בנד": הם הצליחו להרים את אחד המופעים המרתקים ביותר של השנה והם כולה שלוש בובות ששרות שירים ישנים.

עוד בחמוץ-מתוק