שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    אקוודור: איחוד ומסע משותף במדינת קו המשווה

    כשהוא או-טו-טו פוגש את אהובתו גלי, נוחת יוני בקיטו ומכין את אופנועו למסע זוגי. כעת, עם הנוף המרהיב של אקוודור וכשגלי דחוסה מאחורי גבו, המסע הדרום אמריקני נהפך מתוק מעין כמוהו

    שדה התעופה בקיטו. השעה ארבע ושש דקות. מבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית - כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס, בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר.

     

    הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי, והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. קיטו, כמו שראיתי על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע, יפה, גס, עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים, כמו הרבה ערים בעולם, רק באקצנט לטיני ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות.

     

    החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש אלך לראות ביחד עם גלי, כך שמצאתי עצמי חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

     

    משדה התעופה נסענו, גלי ואני, מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט-לג של גלי זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות, אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה.


    אקוודור מגובה 3,400 מטר (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    תחושת הביטחון שמאוד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג, והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת. פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר.

     

    התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכדומה. גם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים, והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב, וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

     

    בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק - המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו), וכל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה והובל לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ.

     

    השלב הזה במסע ינוהל במשותף

    נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב - דיאטה מהיום הראשון. כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ: זמני רכיבה, זמני מנוחה, שיטות נישנוש ועיתות ארוחה, אטרקציות, קניות וכדומה.

     

    חילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, הכנו יום לפני נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר, והנחנו את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בדרך כלל מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות).


    נוסעים בדרכי העפר. ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי

     

    הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים, חליפת גשם, בגדי פליס תחתונים, קסדה, כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר ולרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

     

    קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ-2,800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע מישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מיליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו.

     

    היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה, שמנו פעמינו לעיר העתיקה וחצינו דרך שדרות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט, ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות, מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן, רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

     

    כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, חיות ומלאכים. בפלאסה דה גוביירנה, ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא, ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה מעושנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולנו אבירי ספרד ופרשיה.

     

    הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות, פסלים ועמודי גבורה, חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה כדי לשמר את אופי המקום, ובניגוד מוחלט לאלימות הגרפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית. כאן קבעו גודל אחיד וצבע אחיד לכל השילוט המסחרי, ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.


    חילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום

     

    סמל מגן דוד ענק ממוקם בראש הצלע

    לסיכום הביקור ברובע, טיפסנו למרום גבעת קתדרלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988 והיא בנויה בסגנון גותי גבוה. לא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה, וסביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי, וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

     

    השהות בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים, ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו בחנייה עם עובדי משמרת הבוקר במלון במעגל שלוב ידיים, ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע - קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וכך גם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד, כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

     

    גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי, ויצאנו לרחוב הראשי.

     

    כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל, ויצאנו קודם כל לקו הזינוק - קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. מצאנו את הקו, הנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח, אל העיירה באניוס (Banos).

     

    לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור, להישענות שלה עלי בתוך הרוח, לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה, לתשובות החכמות שלה, לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות.

     

    בתחילה הכביש התנהג יפה, אך איפשהו אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי, ששמענו עליו טובות ורבות.

     

    איתי, בעל המקום, הקל עלינו את ההתארגנות, ליווה אותי ברחבי העיירה, מצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים, שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין.

     

    באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים מכוסים במרבד ירוק של צמחיה, פראית או חקלאית. במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים.

     

    קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה, שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל, מעין קרונית תלויה על כבל כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה.

     

    בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי, למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים.


    מפל בעיירה באניוס

     

    באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר, חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מניקיון והקפדה על תחזוקה המעוררים השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם, עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו.

     

    לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשוטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. טוב שהצטיידנו באנרגיה, כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה, שהיא בעצם רובד אבק בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות.

     

    גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה, מגפיים ושכבות בד פליס. את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום.

     

    הגובה היה כ-3,000 מטר מעל פני הים. גלי היא סופרוומאן, לא הבנתי איך היא עשתה את הקטע הזה, ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד, כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק, כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

     

    בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס וטילטל אותנו ברוחות צד עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים.

     

    אופנוען מקומי. הנהגים לא עצרו לעזור

     

    ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלוּם איטית וכבדה בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה). פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

     

    בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני, הגאון, עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם!

     

    לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה, ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק ו"המבורדק" של לואיס, שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר.

     

    בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר, שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה. מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה.

     

    נראה שגם הציפורים בסייסטה

    הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja). כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאוד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפורים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה ק"מ על הכפר מדרום מזרח, ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר.

     

    לינה במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma) עולה לא מעט כסף, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית, שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף.

     

    במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות - ארוך וקשה עד קצר וקליל, ברגל, באופניים או ברכב.

     

    כשהגענו למחרת, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך שלושה חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות.


    יואן וונסה מבריטניה. מתכננים לחצות את דרום אמריקה

     

    אחרי שלושה לילות שהייה ומנוחה, יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה, שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים, הפך את דרך העפר בת ה-20 ק"מ, אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara), לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

     

    בדרך למקארה, הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום, עלינו שוב על האופנוע ורכבנו על כביש אספלט, אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, ונכנסנו בשערי פרו המרתקת.

     

    • בפעם הבאה: פרו המדברית. הריקה המעורפלת. וכניסה לקניון, לא לא, אין בו חנויות או מיזוג.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    העיירה בקוונקה
    צילום: יוני בן-שלום
    ליד באניוס
    צילום: יוני בן-שלום
    כנסיות מוארות בקוונקה
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים