בגובה 1.30 מ': בת אל רוצה לכבוש את העולם
בת אל פאפורה אוטוטו מסיימת שירות צבאי כמגישה בגלי צה"ל, היא תככב בסרטו החדש של אבי נשר והחבר שלה בכיף יכול היה להיות שחקן כדורסל. "הגובה שלי הוא חלק ממני ואני לא מתביישת בזה. להפך." עוד תשמעו ממנה
"אני מעדיפה להיות חמישה קילו פחות מאשר עשרים סנטימטר יותר," אומרת בת אל פאפורה בנחרצות. "הרואין שיק היה מחמיא לי." המשפט הזה, שמתלבש בטבעיות על לשונה של כל בחורה, מקבל משמעות אחרת כשפאפורה אומרת אותו. כי פאפורה (21) היא נמוכת קומה. כמה נמוכה? מכיוון שאת המונח גמדה היא מבקשת יפה שנוציא מהלקסיקון, נגיד שגובהה מטר ושלושים. ובעוד שאחרים תוהים איך אפשר להגיע עם גובה כזה למדף של המילקי בסופר, לכפתור של הבוילר, או אפילו לדלג בקלילות מקרון הרכבת לרציף, את פאפורה זה בכלל לא מעסיק. היא לא הבחורה שתעמוד בסופר נבוכה מול המדף שנמצא הרחק מהישג ידה. לא ולא. היא תאתר את הבחור הכי חתיך בשטח, תעפעף בריסיה הארוכים ותבקש ממנו בקול העמוק והמלטף שלה שיוריד למענה את המילקי. זה תמצית הסיפור שלה.
לפגישה שלנו מגיעה פאפורה היפהפייה לבושה בשמלה צהובה אופנתית, מפזרת סביבה כמויות של קסם אישי. לשיטתה, אם חילקו לכם לימונים בתור נקודת פתיחה, תעיפו אותם לכל הרוחות ותבקשו יפה מעדן שוקולד עם קצפת. זה אולי מסביר איך הילדה, שהרופאים המליצו בחום לאמה להיפטר ממנה בבית יתומים רומני, מסיימת בעוד חודש שירות צבאי בן שלוש שנים, כשברובו כיהנה כשדרנית מוערכת בגלי צה"ל, וכבר לוהקה לאחד התפקידים הראשיים בסרט החדש של אבי נשר, שלא לדבר על חלומות ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב.
"הגוף שלי רגיל, האיברים הפנימיים שלי רגילים, אין לי לב קטן ולא לבלב קטן, הכל בגודל הנכון, חוץ מהעובדה שהידיים והרגליים שלי לא התפתחו למקסימום," היא אומרת. "וכן, אני יכולה לעשות ילדים כמו כולם," היא עונה על שאלה שלא נשאלה. "מה את יודעת, אנחנו מתרבים," היא יורה משפט ציני להחריד תוך כדי צחוק מתגלגל. "חוץ מזה אתה קובע לעצמך את המשמעות של המגבלה, ואני החלטתי להפוך אותה ליתרון."
והצלחת?
"אני לא רואה בעצמי מוגבלת. ברכבת, למשל, אני קופצת מהקרון לרציף. אם אני לא מגיעה למכונה של הכרטיסים, אני הולכת למאבטח הכי חתיך שאני רואה ואומרת לו (עושה חיקוי מתחנחן) 'הייי, אתה יכול לעזור לי'? אני לא ביישנית."
בטח יש עוד המון דברים שאנשים רגילים לא מודעים אליהם ואת כן.
"גם אני לא חושבת עליהם," היא עונה בפסקנות.
"אמרו לאמא שלי 'לא נורא, יהיו לך עוד ילדים" (צילום: אלעד גרשגורן)
"כמעט שלא הציקו לי"
פאפורה נולדה לפני 21 שנה ברומניה לאם ממוצא רוסי, שכבר הספיקה לעשות עלייה לארץ ולנסוע לרומניה ללימודי רפואת שיניים, שם הכירה את אביה, אף הוא סטודנט לרפואה. "בהתחלה אמא שלי לא ראתה שמשהו לא בסדר, כיוון שאני בתה הבכורה. הרופאים אמרו לה, 'לא נורא, יהיו לך עוד ילדים,' והציעו לה להשאיר אותי בבית החולים. כשהיא שאלה למה, אמרו לה שלילדה יש רגליים קצרות. לאמא לא נפל האסימון, והיא השיבה בתמימות שמקסימום הילדה לא תהיה דוגמנית. זה מה שמאפיין את החינוך שלי. גם כשהבינה מה יש לי, אמא שלי לא ראתה בי שום פגם. מבחינתה הייתי הכי יפה וחכמה ומוכשרת, כך שעד גיל עשר לא שמתי לב שאני שונה; פשוט כי אף אחד לא נתן לי להרגיש ככה."
כשהייתה בת שנתיים חזרו הוריה של פאפורה לארץ, לקריות. בהתחלה לקריית ים ואחר כך לקריית חיים. במרוצת השנים נולדו להם תאומות, כיום בנות .12 את ילדותה בקריות היא מתארת בצבעים ורודים למדי, בלי סיפורים מיוחדים על ילדים שהתעמרו בה והציקו לה. "זה לא שאני קמה בבוקר ואומרת (מדגימה בתנועה תיאטרלית,( 'אוי אני קטנה, איך אתחיל את היום שלי? הגובה שלי הוא חלק ממני, תמיד היה, ואני לא מתביישת בזה. להפך, אני מאוד אוהבת את מי שאני. נכון שלפעמים היו מסתכלים עליי ברחוב, ונכון שביום הראשון בכיתה א' היו עניינים, אבל מצד שני לאורך כל הילדות שלי הייתי מעורבת בכל המסגרות והפעילויות האפשריות - חוגים, חברים, מועצת תלמידים – ומהר מאוד ההתייחסות אליי הייתה כמו אל כל אחד. היו מקרים שילדים גדולים בבית הספר הציקו לי ואמא שלי הייתה צריכה לבוא ולדבר עם המורים, אני לא אגיד שהכל היה ורוד, אבל אין לי זיכרונות ספציפיים מזה."
לאחר שסיימה בהצלחה את תיכון האמנויות ויצו חיפה קיבלה פאפורה זימון לצו ראשון. "הלכתי לצו ראשון כמו כולם, אבל לא כמו כולם הרופא העיף בי מבט חטוף ואמר, 'טוב חמודה, קחי פטור מהצבא.' לא הופעתי ושאלתי מיד מה אני צריכה לעשות כדי להתגייס. אמרו לי שאפשר להתנדב, אז עברתי את מסלול החיול בהתנדבות. ייעדו אותי להיות מש"קית ת"ש.
"כמתנדבת הייתי אמורה לעשות טירונות קלה יותר, אבל מכיוון שלא רציתי להגיע לקורס עם בנות שעברו טירונות רגילה יחד, החלטתי לעשות טירונות רגילה. אמנם לא יריתי בנשק, כי הוא מגיע לי לכתף, אבל חוץ מזה עשיתי הכל. נתנו לי פטור מתורנויות מטבח, אבל לא רציתי לקבל הנחות, חוץ מזה שמאוד נהניתי מהתורנויות האלה. אחרי הקורס הוצבתי להיות מש"קית ת"ש במפח"ט צנחנים בבית ליד. הופתעתי מהקבלה המוחלטת של החיילים. הייתי מדברת איתם, הולכת לביקורי בית, ולא זכורות לי תגובות מיוחדות משם. זה כמו להיתקל באיש נורא שמן," היא מסבירה בחיוך. "בשנייה הראשונה זה מוזר, אחר כך מתרגלים."
אני בולטת בשטח, ובתום שלי זה מועיל" (צילום: אלעד גרשגורן)
"הייתי חדורת מטרה"
אחרי שבעה חודשים בתפקיד היא הרגישה שחיקה וביקשה לעבור למקום אחר".שמעתי במקרה מחבר של חבר שהשדרנים בגלי צה"ל הם חיילים, ופתאום היה לי מאוד ברור שלשם אני הולכת. מגיל שלוש אני יודעת שאני רוצה להיות שחקנית, ולשדר ברדיו זה סוג של משחק. כמש"קית ת"ש היה לי מייל צבאי ודרכו כתבתי למפקד גלי צה"ל - אפילו לא ידעתי מי זה - מכתב ארוך ומפורט שמסביר כמה אני רוצה וכמה אני מתאימה. "אחרי כמה שבועות הגעתי לראיון ארוך ויסודי, שבסופו הובהר לי שאם יקבלו אותי לתחנה זה יהיה על תקן פקידה. נתנו לי להיות מפיקה של תוכניות מיוחדות וממש שנאתי את זה, אבל זה לא הפריע לי כי הייתי חדורת מטרה. לא אמרתי להם שאני רוצה להיות קריינית, פשוט הודעתי להם שזה מה שאני הולכת להיות. בחודשיים שבהם הייתי מפיקה ביליתי בתחנה מסביב לשעון. כשלא הייתי בתפקיד, העסקתי את עצמי בטוויית קשרים, יצירת מהלכים פוליטיים, סימון האנשים שיכולים לעזור לי להגיע למטרה, ונדנוד מסיבי. עשיתי פיילוטים לקריינות והגשה, ואפילו הסכמתי לחתום קבע לשנה וחצי נוספות."
קידמו אותך לעמדת הקריינית בגלל המגבלה שלך?
"הקבלה שלי הייתה על סמך הכריזמה ועל סמך הקול," היא עונה בנחרצות. "אם היה לי קול ציפציף, לא הייתי מתקבלת ולא משנה כמה נודניקית או פוליטיקאית אהיה. נעמי רביע, שקיבלה אותי בסופו של דבר, הזהירה אותי שהדילוג הקליל שלי להכשרת הקריינים יתקבל בעיניים צרות על ידי מי שעברו או לא עברו את המיונים המפרכים הרגילים. היו עליי כתבות בעיתונים, והרגשתי שזה שם אותי במוקד תשומת הלב.
בתום הקורס וההכשרה החלה פאפורה את דרכה כשדרנית בגלגלצ".בהתחלה נשמעתי מאוד מלחששת והייתי משעממת," היא אומרת תוך שהיא עושה חיקוי לחששני של הגרסה המוקדמת שלה, "אבל מהר מאוד הבנתי שהדבר הנכון לעשות הוא פשוט לזרום ולא לנסות להיות שנונה מתוחכמת או לחששנית."
לא ברור אם ארגז כלי ההישרדות המפותח של פאפורה מושפע מהמגבלה שלה או שזה עניין של אופי. מה שבטוח, את המשחק היא יודעת לשחק היטב".בואי לא ניתמם," היא אומרת באסרטיביות, "אני מנצלת את המגבלה שלי לטובתי. זה מוזר להגיד, אבל אנשים מאוד זוכרים אותי. אני בולטת בשטח ובתחום שלי - תקשורת, משחק - וזה מאוד מועיל. ברור שזו גם האישיות. אם הייתי קטנה אבל נחבאת אל הכלים, לא היו זוכרים אותי בכלל או זוכרים לא לטובה. אבל אני נחמדה, חיננית וחיובית, אז אי אפשר לא לאהוב אותי."
והיא צודקת. אי אפשר לא לאהוב אותה. גם בן הזוג שלה בחצי שנה האחרונה, מטר ושמונים למקרה שתהיתם, אוהב אותה מאוד. "תמיד יצאתי עם אנשים גבוהים, אפילו גבוהים מאוד, מטר ותשעים כאלה. חבר שלי ואני אוהבים והכל בסדר. אני מבינה למה השאלה הזאת בכלל מעניינת. גם אני חיה בחברה הזאת ויודעת כמה חשוב המראה החיצוני. מה לעשות, אנשים שרואים אותי בפעם הראשונה בשוק, אבל אם בן אדם בשוק גם אחרי שהוא מדבר איתי שתי דקות, ממילא אין לי מה לחפש איתו. אבל זה ממש לא מאתגר להיות עם מי שאני, מה שמתאגר הוא המחיר החברתי שהחבר שלי צריך לשלם – למשל המבטים של האנשים ברחוב. לי זה לא מפריע, אני אפילו אוהבת שמסתכלים עליי, אבל יש אנשים שהמחיר הזה גבוה להם מדי."
ומה הלאה?
"משחק," היא יורה בלי להסס, "זה החלום שלי, וברור שזה מה שאני אעשה. יש אודישנים לניסן נתיב בנובמבר, ואני מאוד
מקווה שאתקבל."
בינתיים היא כבר לוהקה לאחד התפקידים הראשיים ב"שיעור באהבה," סרטו הבא של אבי נשר, לצד אדיר מילר, דרור קרן ומיה דגן. היא תשחק שם את סילביה, ניצולת שואה נמוכת קומה, תאבת חיים ותשוקה, שעברה תחת ידיו של מנגלה".בשביל מישהי כמוני, שהמשחק הוא חלום חייה, להתלהק לסרט של אבי נשר זה חלום," היא אומרת בעיניים בורקות. "אני נחושה להוכיח שגם כנמוכת קומה אני יכולה לעשות תפקידים עגולים ומשמעותיים, ולא תפקידים סלפסטיקיים, שנתפרים בדרך כלל למידותיהם של נמוכי קומה. אני יכולה לשחק גם רופאה, שבמקרה היא גם נמוכת קומה, וזה בהחלט מחייב במאי אמיץ. ואני לא אומרת את זה בשם כל נמוכי הקומה, כי אני לא נושאת דגל של אף אחד. פשוט זה מה שאני רוצה, אז זה מה שיהיה."
לפנייה לכתב/ת 
