שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בתפקיד הראשי: הגורל
    מופע הבכורה לדרמה המוזיקלית "עפרה" סבל מחוסר תשומת לב תקשורתית ומהעובדה שנפל בין הכסאות בין מחזמר לדרמה. הגולש שי גנזיה, מעריץ ותיק של חזה, חושב שצריך היה בכלל לקרוא למחזה "בצלאל"

    לא פלא שלמרות שלא מעט מבקרים ואנשי תקשורת נצפו אמש (ב') במופע הבכורה של הדרמה המוזיקלית "עפרה", בעיתוני הבוקר לא נכתבה ולוּ ביקורת אחת עליו. העיתונים בחרו למלא את כותרותיהם ומגזיניהם בהתייחסות לאיחוד ההיסטורי (שיקרה שוב ושוב במשך חמישה פרקים רצופים) של סדרת המופת "סיינפלד". "עפרה" נדחקה גם הפעם מסדר היום.

     

    קיפוח? ואולי סתם חבל שמפיקי המופע לא בדקו בלוח השידורים של HBO מה מתוכנן ל-4 באוקטובר ודחו את השקת המופע בכמה ימים. גם כך, למען האמת, עוד שבועיים-שלושה של חזרות לא היו מזיקות למופע, שסבל מתקלות ורעשים צורמים, מיקרופונים ששבקו וחזרו לחיים לסירוגין, תאורה מתלבטת (שגרמה לשחקנים לרדוף אחריה) ולמרבה הצער, משחק לא מוקפד מספיק של השחקנים הראשיים כולל קטיעות הדדיות שלהם אחד את השני.

     

    וגם אם נתעלם מהבעיות הללו, חייבים לומר שהדרמה "עפרה" היתה צריכה להיקרא "בצלאל". כבר בפתח המופע נאמר כי זהו סיפור חייו של המנהל האישי של חזה, בצלאל אלוני, מנקודת מבטו האישית. ואכן, שום צד נוסף מלבד שלו לא מסופר במחזה. למרות שאני מאמין כמעט לכל מילה שסופרה שם, לא הסיפור של חזה הוא מה שעומד במרכז.


    ליאל קולט בתפקיד חזה. זוכה לכמה רגעי חסד (צילומים: עידן הובל) 

     

    לא מוכרות לי הצגות רבות המבוססות על סיפורים אמיתיים, בהן אין כל כיסוי וטשטוש של פרטים ודמויות המופיעות בהן. במחזה "עפרה", שאורכו שעתיים וחצי, כל הפרטים חשופים והקהל יודע תמיד איזו דמות מציאותית קמה לחיים בהצגה. האמת החשופה תורמת מאוד לעיצוב הדמות הראשית, אלוני, כמספר עֵד מהימן.

     

    אם כאן נעוץ חששה של המשפחה מפני גיבוש דעת הקהל על "סיפורה של עפרה", היא יכולה להירגע. החשיפה, אמיתית ומשכנעת ככל שתהיה, לא מקרבת אותנו אפילו במילימטר לפענוח דמותה של עפרה או לנסיבות מותה. וכבר כאן חשוב לי להדגיש כי הביקורת שלי מתייחסת למאורעות ולדמויות כפי שאלו מעוצבים ומוצגים במחזה בלבד. מתחילים.

     

    עלייתה ונפילתה

    בתחילת המחזה מסתיר את הבמה מסך גדול, עליו מוצג תצלום מוגדל של כתבה על סדנת תיאטרון שכונת התקווה - היכן שהכל התחיל - ובמרכזה דיוקנו של אלוני בצעירותו. ספוט בודד מאיר את חלקו התחתון השמאלי של המסך, בו מודבקת מודעת האבל על מותה של עפרה.

     

    סיפור המחזה עצמו מוכר לכולנו, ומספר ברצף כרונולוגי את דבר עלייתה ונפילה של הזמרת הלאומית של ישראל. הטקסט פשטני ומועתק כמעט מילה במילה מהספר "מכתבים לעפרה" אותו כתב אלוני לפני כשנתיים. מה שמציל את הטקסט מנפילה חופשית הוא קאסט השחקנים, שבליווי הבמאי אלון אופיר מצליח להוציא גם מעט רגעי עניין והומור, ואולי גם כמה דקות מרגשות (מעטות מדי לדעתי).


    בצלאל אלוני והבמאי אלון אופיר. הכל מנקודת ראותו של האמרגן

     

    גברי בנאי, שלא בדיוק הבריק בבכורה אתמול, עדיין עשה עבודה טובה ומשכנעת בתור בצלאל אלוני, שהתחבטותו בין כיבוש עוד פסגה בקריירה של עפרה ושלו, לבין העשייה למען משפחתו - היא לכאורה בלבד, והוא חוצה שוב ושוב את הקווים שבין אמרגן לבן משפחה - כדי לשמור על האוצר קרוב אליו, אותו אוצר שבעיני רוחו הוא יצר ועיצב במו ידיו - אך בעצם האוצר הוא שיצר אותו, קבע את מהלך חייו, ויצא מכלל שליטתו.

     

    בנו (אורי בנאי) מייצג שתי דמויות גבריות מרכזיות בחייה של עפרה: אחיה יאיר בתחילת המחזה, ובעלה דורון בסופו, מהלך מבריק (של אופיר) שחושף דרך כך בפני הקהל פן מטריד באישיותה של עפרה, שנראה כי כל חייה נטתה להקיף עצמה בגברים דומיננטיים ושתלטנים על בסיס התבנית ההתנהגותית של אחיה מבית - הושפעה מהם, נסחפה אחריהם, ונכנעה לרצונותיהם.

     

    שולי הזוהר

    אפרת כהן משחקת באמינות את שולי, אחותה של עפרה, הדוחפת ומעודדת מצד אחד, ומגלה קנאה ותלות מצד שני. שולי חיה חיים אפרורים, תוך כדי אחיזה בשולי הזוהר הנושרים משמלתה של אחותה, ומבקשת להשפיע על אחותה להתחתן, מתוך ניסיון למשוך את אותה אליה "חזרה הביתה", כדי שתוכל לשוב ולחדש את הקרבה שהיתה ביניהן במהלך שנות ילדותן ולצמצם את המרחק העצום שנפער ביניהן ככל שעפרה הולכת ונוסקת אל-על.


    חזה. מעולם לא ידענו דבר על חייה (צילום: יעקב סער, לע"מ) 

     

    שתי שחקניות חולקות את התפקיד של עפרה לאורך כל ההצגה הן ליאל קולט, האחראית על השירה במופע ולירון סלע. קולט, המבצעת 24 שירים תמימים, לא צחוק, זוכה לכמה רגעי חסד, בעיקר כשהיא שרה את עפרה הפחות מוכרת, עם שירים מהאלבומים בחו"ל. סלע, שחקנית מתחילה ואנונימית, משחקת את עפרה בחיים, מחוץ לבמות, ודווקא היא מצליחה לעורר את הקהל למעורבות רגשית כלשהי.

     

    נדב אבוקסיס מתפקד בהצגה על תקן אתנחתא קומית, למרות שגם כך לא חסרים כאלה רגעים על הבמה במהלך המופע, ומחליף דמות בדמות, תוך הפגנת שליטה ודיקציה נאה בשפות מגוונות (איטלקית, צרפתית, גרמנית, ספרדית וקצת אידיש) ובהחלפת גרדרובה מהירה.

     

    עיצוב מחלצות מדויק

    ואם בגרדרובה עסקינן, מילה טובה ליובל כספין, מעצב התלבושות, שאהבתו לעפרה ניכרת בתלבושותיו: כספין התחקה אחר אופנותיה המתחלפות של הזמרת לאורך הקריירה שלה, וכנראה העביר לא מעט שעות מול YouTube בבהייה בקטעי הוידאו המקוריים ששוחזרו על הבמה - ושקד על עיצוב כמעט מדויק של מחלצותיה של עפרה לכל תמונה ותמונה במחזה (גם אם יצא שהתבלבל פעם או פעמיים עם זמרת אחרת, שלא נציין את שמה).

     

    אבל את ההצגה במחזה הזה גונב דווקא הגורל, לו ייעד אלוני את התפקיד הראשי. שוב ושוב הוא חוזר ומופיע, במפורש או בהסתר, נרדף ורודף, בתחפושת של "מזל" או במסכה של "טרגדיה". אולי בכך ביקש אלוני להרים ידיים בתחינה ובהשלמה כלפי "היושב לו אי שם במרומים", או אולי ביקש לנקות את רגשי האשם הכבדים שלו, המופיעים בהצגה ומבוטאים בהבטחה אותה נתן אלוני שבהצגה לאביה של עפרה, "תשמור לי על הילדה", הבטחה אותה הוא מרגיש כי לא קיים ובגינה הוא מתייסר.

     

    לא ברור מה המסר שביקש להעביר הבמאי, בתאורה החשוכה והתפאורה הסגפנית. מאידך, הכיסאות בצידי הבמה מדגישים את הפן הבימתי של עפרה אל מול הפן המשפחתי האישי.

    הם גם ביקורת כלפינו, הקהל, שתמיד יבקש כיסא בשורה הראשונה להתבוננות (שלא לומר נבירה) בחייו הפרטיים האינטימיים של האמן. במקרה של עפרה, הבדיחה כולה עלינו: כמה שלא ניסינו, מעולם לא ידענו דבר על חייה, ונראה כי ערפל המסתורין לא צפוי להתפוגג בשנים הקרובות.

     

    בעיני, המחזה מפספס דווקא במקום אליו הוא הכי רוצה לכוון. אם זה מחזמר, חסרים כוריאוגרפיה ראוותנית, רקדנים מיוזעים, תפאורה עשירה וצבעונית ועוד להיטים סוחפים. אם זו דרמה, חסרים טקסט סיפורי מעמיק, דיאלוגים נוקבים ומשחק אינטימי ונוגע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    חזה. הקיפה עצמה בגברים שתלטנים
    צילום: צביקה טישלר
    לאתר ההטבות
    מומלצים