עם סרטן מתפשט בגוף - ליאור מתיש את מלאך המוות
בבלוג מרגש ומלא תקווה מעדכן ליאור דנגור את קוראיו על הסרטן שהתפשט בגופו, מהכליות לעצמות, על טיוליו עם אשתו תמי ועל הלידה הצפויה של ילדו הראשון. דנגור נלחם במלאך המוות ומבטיח לילד שעוד לא נולד: "תקרא את הבלוג ותדע שזה אני, ליאור. זה הזיכרון שלי"
כשנודע לליאור שלקה בסרטן כליה השולח גרורות גם לעצמות, הוא לקח על עצמו משימה: להתיש את מלאך המוות. איך עושים את זה? בעיקר עם אוכל טוב, נקניקים וגבינות בצרפת. חלק חשוב נוסף בהתמודדות הוא הבלוג שלו, המונה כבר 50 פוסטים, ובו הוא מפרסם עדכונים שוטפים על תוצאות בדיקות הדם, מידע על טיפול חדשני שהוא עובר בהדסה עין כרם (חיסון מתאים עצמיים), ומחשבות ותחושות של אדם תאב חיים ומוקף חברים.
"לו גם הזמן היה ממאיר". ליאור ותמי בטיול
"אשאיר את מלאך המוות איתי שנים"
"אני טוען שברגע שאמרו לך שיש לך סרטן שמתפשט", אומר ליאור, "מלאך המוות נקש על דלת ביתך והוא בעצם כאן. אני לא מאמין שאחזור להיות אדם בריא, אבל אני אשאיר אותו כאן שנים. בינתיים אני מנעים את זמנו בחופשה בצרפת". כשהוא ואשתו תמי (המכונה בבלוג "שומשומית") נוסעים, "מלאך המוות בא איתנו".
בפוסט האחרון כתב ליאור על נסיעתם לנורמנדי: "מלאך המוות היה כאן איתנו, וצלליתו נראתה בכל מקום, מכל מקום ובכל דקה. הוא כאמור אוהב את חיי הכפר, את הנקניקים, את הגבינות והיין. מעולם לא פינקו אותו כך בגלגול הקודם, כשהוא עוד היה פקיד פשוט ונפש בעיקר בטיולים מאורגנים".
"המחלה היא הבוס אבל עד אז, בולע את החיים". דנגור
"הגוף כמו גבינה שוויצרית"
לליאור נודע שהוא חולה לפני כשנתיים. זה החל מכאבים לא מאופיינים בצלעות ובצד. בצילום רנטגן נראה שבר בצלע, והרופא שיער שמדובר בתוצאה של משחק טניס סוער, אחד מתחביביו של ליאור. אביה של תמי, רופא כירורג, חשב מייד ש"בחור בן 31 לא שובר סתם צלע". הוא היה הראשון שהעלה את האפשרות שאולי מדובר בסרטן.
האבחנה לאחר בדיקת ההדמיה היתה קשה: בגופו של ליאור נראה גידול גדול בכליה ששלח גרורת לבלוטת יותרת הכליה, לריאות ולעצמות בצלעות, חוליות עמוד השדרה, האגן והירך. "הרגשתי שהגוף שלי הוא כמו גבינה שוויצרית עם חורים", נזכר ליאור.
ליאור החל בסדרת טיפולים בהם ניתוח, הקרנות, נטילת התרופה האונקולוגית סוטנט וטיפול ייחודי שבו קיבל חיסון בשם DNP, המכיל תאים סרטניים שהוצאו מהגידול שלו ועברו שינוי במעבדה. מטרת החיסון היא להמריץ לפעולה את המערכת החיסונית בגופו. ליאור הוא בין החולים הראשונים שעוברים את החיסון הזה בסוג הסרטן שלו, במקביל לנטילתה של התרופה סוטנט.
לצד הטיפולים, החליט ליאור שדרך ההתמודדות המיוחדת שלו תהיה כתיבה של בלוג. "אחת הבעיות שאיתן מתמודד חולה ובטח צעיר כמוני היא כמות הטלפונים. אם הייתי אצל האונקולוג כולם רוצים לדעת מה הוא אמר. זו לא שפעת ולך תספר סיפור של שעתיים ל-80 אנשים. את הפוסט הראשון שלחתי ל-90 ומשהו, והבנתי שזו מדיה שיכולה להקל על החיים שלי כחולה".
לבלוג, המתורגם גם לאנגלית, נרשמות גם כניסות של גולשים ממדינות כמו ניגריה ואיראן, וליאור אף נרתם לסייע לחולה מפקיסטן במצב דומה. "בין דיקור לנטורופתיה לחיי האישיים ולעבודה, אני לא יכול לדבר כל הזמן. לאט לאט הבנתי שחוץ מלהגיד איך אני מרגיש ואם אני סובל משילשולים, יש לי מה לומר על ההתמודדות עם המחלה, המוות והרגשות".
הבלוג הוא לנצח. ליאור ותמי
ובינתיים, בולע את החיים
ליאור מודע לתוחלת החיים הצפויה במחלה מעין זו, ומצהיר כי "אם יגיע היום, אני בפירוש לא רואה את עצמי חי בכל מחיר. כל עוד יש לי אופציות טיפוליות למצות, אהפוך כל אבן. כל עוד אני יכול להנות מיופיה ומחיוכה המדהים של אשתי, כל עוד אני מסוגל להתנייד, לשבת בבית קפה עם חברים ולתקשר עם אנשים. אני בולע את החיים, אוהב אותם". הוא מסביר כי בהשפעת התרופה שהוא נוטל, סוטנט, מי שהצליח לשרוד שנתיים יכול לשרוד גם ארבע שנים. מאז תחילת הטיפול בתרופה הגידול שלו נעצר ולא שולח גרורת נוספות. עם זאת, הוא מפוכח לגבי העתיד ובאחת ההזדמנויות כתב בבלוג ש"המחלה היא הבוס. ביום שהיא תחליט להתפרץ ולהרוג אותי, אני לא אוכל לעשות דבר".במאי האחרון עדכן ליאור כי הוא ותמי נישאו בקפריסין, ובראש השנה בישר לקוראיו שתמי בהריון והם מצפים לתינוק. "אלו הם חיינו. סרטן גדול ואהבה גדולה. עצב גדול ושמחה".
על ההחלטה להביא תינוק, כשהוא אינו יודע כמה שנים יוכל לחיות לצידו, מסביר ליאור: "הפסיכולוגית שלי אמרה אז שלפעמים, הדבר הכי מטורף הוא הדבר הכי שפוי לעשות. פתאום הבנתי שזו הדרך היחידה שאני יכול לחשוב על היום שאחרי, על המשך בלעדיי, על איך להיפרד מהעולם, והכי חשוב - איך לעזור לתמי לנהל חיים שפויים אחרי".
פרט לדרך נוחה לעדכן את החברים הרבים במצבו, הבלוג הפך לחלק מהותי מהזיכרון שישאיר אחריו. לדבריו, "אני חי היום גם דרך הבלוג. כל שבוע חושב על מה אני כותב. יש לי הרבה מה להגיד. מבחינתי זו דרך התמודדות. אני מוקף בהרבה אנשים ותומכים ואני אדם שאין לו בעיה לבכות ולשתף. כשאני כותב על ההתמודדות עם המוות זה כאילו חקוק. זו אמירה. הבלוג הזה זה חלק גדול מהגחלת שלי. אני יודע שאנשים מצפים לזה, וכולם קוראים את המקומות הכי כואבים. זה נהיה משהו מאוד משמעותי בחי".
הציפייה לתינוק הוסיפה מימד נוסף לבלוג: שימור, הנצחה והמשכיות: "אם אני לא אהיה פה בעוד כמה שנים", אומר ליאור, "הדברים האלה יישארו לנצח. זה אני ברמה האסתטית, זו הכתיבה שלי. כשיהיה לי ילד הוא יוכל לקרוא את זה ולדעת מי אני. מי שקורא יודע שזה אני, ליאור. זה הזיכרון שלי".
