שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשלארי פגש את וודי
    סרטו החדש של וודי אלן הוא עוד שיר הלל לאינטלקטואלים ניו יורקרים, עם מסרים פשטניים באריזה אליטיסטית. אבל בזכות האירוניה העצמית ולארי דיוויד, "מה שעובד" עושה את העבודה


     

    הנה לפניכם הפנטזיה הוודי-אלנית האולטימטיבית: אינטלקטואל יהודי ניו יורקי מזדקן ומריר, שונא-אדם מתנשא, אוסף אל ביתו צעירונת תמימה ובורה והופך אותה לאישה בוגרת. ברוכים הבאים אל "מה שעובד" ("Whatever Works").

     

    צפו בטריילר לסרט "מה שעובד" של וודי אלן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גיבור סרטו הנוכחי של וודי אלן הוא פרופסור מהולל לפיזיקה גרעינית שמאס בחיים ובכלל (לארי דיוויד). הוא מתגורר לבדו בדאון-טאון מנהטן, מפטפט את עצמו למוות, ומרוויח כמה דולרים כמורה שחמט לילדים שאין לו שום סבלנות אליהם. עד שערב אחד הוא פוגש נערה חסרת בית על מפתן ביתו (אוון רייצ'ל ווד). היא הגיעה מדרום ארצות הברית, חולמת להפוך למישהי, ומבלי שהתכוון לכך – הפרופסור מוצא עצמו חולק עמה את חייו.

     

    בהמשך הולכות ומתגלגלות אל הסיפור דמויות נוספות: אמה של הנערונת (פטרישיה קלרקסון) המגיעה לניו יורק בחיפוש אחריה, נשארת, והופכת לאמנית מחוזרת ומשוחררת; אביה הנואף (אד ביגלי ג'וניור), שהוא קריקטורה

    של רד-נק דרומי; וצעיר מהאגדות המתגורר על ספינה. כולם נכנסים ויוצאים מהעלילה כמו על פי אות גורל או הוראת בימוי בהצגה ביידיש.

     

    ממש כמו פעם

    התסריט של "מה שעובד" נכתב על ידי אלן כבר לפני כ-30 שנה, והדים לו (כמו, למשל, הקשר הרומנטי בין אינטלקטואל מבוגר וצעירה) אפשר לזהות ב"מנהטן" מ-1979. את התפקיד הראשי הוא ייעד לשחקן המנוח זירו מוסטל, שהופיע לצדו ב"שם בהשאלה" (1976).

     

    מותו בטרם עת של מוסטל הביא את אלן לזנוח את התסריט – עד שנזכר בו בזמן שביתת התסריטאים הגדולה. ואכן, יש משהו ב"מה שעובד" שמזכיר את סרטיו המוקדמים והטובים יותר של אלן – השנינות שרק הלכה וקהתה עם השנים, הקריקטורות האנושיות החביבות, ומוסר ההשכל הצנוע שמדגיש הפעם את חדוות הגילוי העצמי שמחוללת אצל כל הדמויות השהות בעיר הגדולה.


    "מה שעובד". מישהו הזכיר את השד העדתי?

     

    אלא שכמו בסרטיו המאוחרים יותר, הסביבה האינטלקטואלית שמעצב אלן אינה מעניינת במיוחד. גיבוריו מאזינים למה שצפוי, קוראים את מה שמדובר, ומדברים על מה שאפנתי ונכון. ב"מה שעובד" יש אפילו משהו שמזכיר את סרטי הבורקס באופן הסטראוטיפי שבו הוא מתאר את הנאיביות והעילגות של השוטים מהדרום, מול הליברליות האינטלקטואלית של הניו יורקרים, שבסופו של דבר גואלת אותם. עכשיו, שבצו במשפט הנ"ל את המילים "מזרחי" ו"אשכנזי" במקומות המתאימים, ותראו מה קיבלתם.

     

    אם הדברים האלה נדמים מטרידים פחות בסרט הנוכחי, זו אינה מראית עין בלבד. דיוויד (להבדיל משחקנים אחרים שכיכבו בסרטיו של אלן, בהיעדרו) אינו מחקה את אלן, את סגנון דיבורו ותנועות הגוף שלו. איכשהו, עם צליעה בולטת, חלוק בית שלומפרי והשורות התאטרליות, הוא מעלה בזיכרון דווקא את דמותו עבת הגוף של מוסטל (ע"ע "המפיקים").

     

    כך, ההתנשאות הצינית, העיסוק האובססיבי בעצמו המלווה בהזנחה עצמית, ותיעוב הזולת באשר הוא – כל אלה הם מאפיינים שמזוהים עם הפרסונה הקולנועית הפומפוזית אך הנוגעת ללב של מוסטל. קשה, על כן, שלא לחבב אותו, וכתוצאה נוספת לדמותו של דיוויד בסרט מין פתטיות סנטימנטלית שנעדרת מרוב עבודותיו האחרות של אלן (למעט "דני רוז האיש מברודוויי").

     

    פילוסופיה בגרוש, אבל לפחות עם אירוניה

    מה שעוד עובד ב"מה שעובד" הוא הבחירה של אלן לעצב את הסרט כמין סיפור אגדה משעשע. נכון, גיבורו הניהיליסט והמתנשא עדיין מחשיב את הקיום האנושי כאומלל וחסר משמעות, אבל העיצוב התיאטרלי של דמות זו (שבתחילת הסרט אף פונה באופן מפתיע אל הקהל) מוכיח שלא צריך להתייחס להגיגיה ברצינות רבה מדי. וזה רגע לפני שאלן (התסריט, כאמור, נכתב בשנות ה-70) החליט שהוא לא רק יהודי נבעך אלא גם פילוסוף טרחן ומשעמם.


    דיוויד ב"מה שעובד". חינני יותר מגיבוריו האחרונים של אלן

     

    אז נכון, כמו גיבוריו האחרים של אלן – וכמו אלן עצמו – גם לארי דיוויד בסרט הוא אינטלקטואל מיושן וניהיליסט, שמצטט את דוסטוייבסקי ושונא רוק; אבל

    אלן הפעם מפגין מידה של אירוניה עצמית, שנעדרת ממרבית סרטיו בעשור-שניים האחרונים, שלוקים בעודף נפיחות ורצינות-יתר.

     

    אלן היה ונשאר במאי בורגני לקהל בורגני. אחד שעוטף את מסריו הפשטניים באריזה המשדרת גבהות מצח. "מה שעובד" הוא לא יותר מפרפרזה משעשעת על סיפור פיגמליון. הדימוי הנשי (ע"ע מירה סורבינו, סקרלט ג'והנסון ופנלופה קרוז) הוא גם כאן קריקטורי ונחות (“הוא היה מועמד לפרס נובל”, מתגאה פה ווד בפטרונה-מאהבה, “על הסרט הטוב ביותר”), ונועד בעיקר לשרת את מהפכי הלב שחווה הגיבור המיזנתרופי. אבל היעדרן של יומרה מרגיזה ונביבות רעיונית המתחזה להרהור עמוק הופך את "מה שעובד", ובכן, למה שעובד.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים