ג'ולי אחת יותר מדי
ב"ג'ולי וג'וליה", הבמאית נורה אפרון מתקשה לייצר השוואה מעניינת בין שתי הגיבורות ונותרת עם חצי סרט מוצלח וחצי בינוני. ארז דבורה על סרט מעורר תיאבון אבל לא משביע
"ג'ולי וג'וליה" ("Julie & Julia") מתבסס על שני ספרים שעוסקים בשתי נשים שחיות בשתי תקופות שונות. האוכל, וליתר דיוק, הבישול הצרפתי, משנה את מסלול חייהן ומהווה נקודת חיבור בין הדמויות. מבנה זה מזמין השוואה מורכבת של חיי הדמויות אך הבמאית נורה אפרון מסתפקת בהתרפקות על פעולות הבישול. התוצאה היא סרט שמעורר את התיאבון אך מותיר את הצופים בלתי מסופקים.
ג'וליה צ'יילד (מריל סטריפ) היתה דמות מפתח בשינוי הקולינרי שעברה ארצות הברית החל משנות ה-60. במקום תרבות קולינרית שהתבססה על מרקים מקופסה וארוחות טלוויזיה תעשייתיות, הביאה צ'יילד את בשורת הבישול העילי בספרה "לשלוט באמנות המטבח הצרפתי" (1961) ובתוכניות הבישול שהחלה להגיש שנתיים מאוחר יותר. קומתה הגבוה (1.88), קולה המוזר, התנהלותה הגולמנית במטבח וההתבטאויות שהפכו למזוהות איתה ("בון אפטיט") הולידו שלל מחוות הערצה וחיקויים פרועים.
הקו העלילתי הראשון של "ג'ולי וג'וליה" מתבסס על האוטוביוגרפיה של צ'יילד, "חיי בצרפת", המתארת את חייה בין סוף שנות ה-40 לתחילת שנות ה-60. בתקופה זו
היא גילתה את אהבתה לאוכל צרפתי ולאמנות הבישול. ההשתלמויות המקצועיות אותן עברה גאלו אותה מחיים משמימים כאישה מובטלת של דיפלומט אמריקאי (סטנלי טוצ'י) והולידו אותה מחדש כגיבורת תרבות.
הקו העלילתי השני מתרחש ב-2002. ג'ולי פאוול (איימי אדמס) עובדת במשרה עירונית עגמומית שבמסגרתה היא מטפלת במשפחות ההרוגים מאירועי ה-11 בספטמבר. היא שונאת את הדירה השכורה בקווינס בה היא מתגוררת עם בעלה אריק (כריס מסינה), ומרגישה מנותקת מחברותיה השאפתניות והביקורתיות. הפיתרון לכל תסכוליה מגיע בצורה ייחודית של ריפוי בעיסוק – ניסיון להכין במשך שנה את כל המתכונים בספרה של צ'יילד, אתגר המנוסח בכותרת הספר אותו כתבה פאוול: "גולי וג'וליה: 365 ימים, 524 מתכונים, 1 מטבח קטנטן".
סטריפ וטוצ'י ב"ג'ולי וג'וליה". אפשר היה להסתפק בהם
האתגר יוצר מתחים בינה ובין בעלה, לא רק בגלל ההתמסרות האובססיבית הנדרשת לביצוע שלל המתכונים המורכבים של צ'יילד, אלא גם כיוון שהיא החליטה לסקר את התקדמותה בבלוג. היא אמנם הפכה לסוג של גיבורת תרבות, אך חשיפת חייה באה עם תג מחיר.
עדיף היה לבחור צד
סרטים המציגים בחינה מקבילה של חיי נשים בתקופות שונות מזמינים הרהור בסוגיות של מעמד, זהות ואפשרויות השחרור הנשי. ב"שעות" (1999) נעשתה בחינה מקבילה של האלמנטים המגבילים בחיי הגיבורות בשנות ה-20, ה-50 וההווה. ב"מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן" (2008) הופכים הספרים והדמיות של אוסטן למעיין חוכמה המנחה את הבחירות הרומנטיות של גיבורות הסרט.
ב"ג'ולי וג'וליה" תחום העיסוק של הדמויות והזמן בו הן פועלות היו ראויים להתייחסות מעמיקה יותר. עבור שתי הדמויות, אפשרות השחרור והמימוש מגולמת דווקא בהתמקדות בעיסוק נשי מסורתי – בישול. צ'יילד הופכת לגיבורת תרבות בתקופה מקבילה להופעת הגל השני של התנועה הפמיניסטית, ופאוול מנסה למצוא כיוון לחייה בעידן פוסט-פמיניסטי מובהק. שאלת השחרור הנשי באמצעות הבישול יכולה אם כן לעלות באופן מורכב – האם צ'יילד היא סוג של גיבורה פמיניסטית מוקדמת? האם האתגר שפאוול מציבה בפני עצמה ותשומת הלב לה היא זוכה אינם אלא הסחות דעות מהבעיות העמוקות בחייה?
"ג'ולי וג'וליה". השלם קטן מסך חלקיו
לאפרון אין הרבה מה לומר על שתי הדמויות, ולכן גם אין לה יותר מדי מה לעשות עם התנועה בין סיפוריהן. בדרך מוזרה הסרט מזכיר את התקשורת הרומנטית העקיפה בין מג ראיין לתום הנקס ב"יש לך הודעה", סרטה של אפרון מ-1998, אבל
בעוד בקומדיה הרומנטית העלילה נעה לעבר המפגש בין הדמויות ומימוש הקשר הרומנטי, כאן מדובר בפוטנציאל לאחווה נשית (שצ'יילד עצמה, כך מתברר, היתה רחוקה מלהיות שותפה לה).
במקום המבנה היומרני והלא מנוצל היטב של הסרט מוטב היה אם אפרון הייתה מתמקדת אך ורק בסיפורה של צ'יילד. אהבתה הגדולה והמוחשית של הבימאית לבישול ואוכל וכישרון המשחק של סטריפ הופכים חלק זה של הסרט למענג. סטריפ משחזרת באופן חינני את דמותה החד פעמית של צ'יילד, עם כל המניירות של עליצותה המוזרה וחדוותה המידבקת לאכילה ובישול. הכימיה בין סטריפ לטוצ'י (כזכור, הם שתפו פעולה גם ב"שטן לובשת פראדה") מוצלחת. חצי סרט מקסים וחצי סרט בינוני, וחוסר היכולת לחבר בין שני החלקים יוצרים שלם הקטן מסך חלקיו.
