שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    פרו: מסע מדברי ל"מם" הסופית של סוף העולם

    בשבוע השני לרכיבתם המשותפת, מוצאים עצמם יוני וגלי בנסיעה בערבות פרו, מתמודדים עם שוטרים, רוכלי רחוב ותנאים קשים. אבל על הכל עולה הנוף המיוחד שאליו הם נחשפים

    אחרי הכניסה מאקוודור לפרו, שמחנו לגלות כי הכביש בצד הפרואני היה חדש ונוח. הרושם שלי, הוא שמהפכות יוצאות לדרך במתיחת כבישים איכותיים. ההרים סביב החלו להיעלם והפכו לגבעות, לדבשות, לגלי עפר ולבסוף לדיונות מזדמנות שרק שיחים עקשניים שנאחזו בקרקע, יצרו תלליות בתווך מישור עצום שהאופק נראה בקצהו, כמו קו קיפול של דף נייר חלק ורחוק.

     

    היינו בדרכנו לעיר פיורה (Piura), עיר מחוז בצפון מערב פרו, והרגשנו ברוחות שהביאו ריח אצות ומלח ים, כשהנוף סביבנו היה עני. וכמו בבכל מקום בעולם, אדמה ענייה זה מה שנשאר לעניים. ככל שהתקרבנו למקום שאינו נמצא על שום מפה של מטייל המחפש את חוויית, הבנו שאנחנו רוכבים באחד האיזורים שמייצגים את פרו האפורה, המנסה לשרוד בתוך שגרה קשה.

     

    פיורה נראתה כאילו עברו עליה עם מברשת חלודה ושחקו ממנה כל ברק חדות או צבע. שולי העיר מכוסים באבק, בכתובות מתקלפות וברחובות מפוררים. אלפי אנשים מילאו את הרחובות בצפיפות של יום חול, כלי רכב ישנים, מוניות דחוסות בגודל זעיר ותלת-אופנועים - מעין ריקשות, נדחפו לכל רווח קטן שהשארנו בין האופנוע לרכב אחר.


    אחד ממאות החופים הנושקים לכביש היורד דרומה (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    רוכלים קפצו מכל פינה, נושאים מגשי ממתקים, מחברות, פירות, משקאות ובגדים, משוטטים בין הרכבים בכל עצירה. שוטרים עם משרוקיות בשני טונים, מכוונים את התנועה בתנועות תיאטרליות. בקיצור, מרגע הכניסה לעיר ועד רגע ההגעה למלון הקטן בשולי שכונת וילות מקומית, לא יכולתי להרפות לשנייה אחת מהמתח המלווה כל מי שרוכב על אופנוע עמוס, בשעה חמה בעיר לא מוכרת, בה לא עושים שום הנחה גם לרוכב שכתוב עליו בגדול שהוא זר.

     

    גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות

    זה השבוע השני של הרכיבה המשותפת שלנו. גם אם התחלנו להתרגל לשגרת פירוק התיקים, אריזתם והתנהלות הרכיבה, עדיין אני מרגיש כי גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות הנובעות מרכיבות ארוכות, סדר יום ספרטני ומפגש לא קל עם מציאות אנושית מזעזעת.

     

    בבוקר, מוקדם, הפלגנו כ-400 ק"מ להמשך הציר דרומה, לכיוון העיר צ'יקלאיו (Chiclayo). אנחנו מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון, אבל כאן היה עירוב של כלום ענק, עם שום דבר עצום. חולות ושיחים נפרשו למרחקים והנידחוּת של הכביש היתה בניגוד להיותו אייקון תחבורתי עולמי: היינו על ה"פאן אמריקאן הייוויי" - הכביש שחוצה את כל יבשת אמריקה לאורכה. כביש, שציפיתי לראות בו תנועה סואנת יותר מאותן שש משאיות, שמונה אוטובוסים וארבעה טנדרים שפגשנו במשך כל תשע שעות הרכיבה.


    מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון

     

    תשע שעות על אוכף אופנוע אינן דבר של מה בכך, גם לרוכב מיומן עם תחת מברזל. לא מדובר רק בישיבה פשוקת רגליים עם מרווח זעיר לשיפור תנוחה, אלא בעיקר להתמודדות עם מזג אויר ישיר, חם או קר, יבש או רטוב ולנהל את כל המכונה הזו בסביבה משתנה ומאיימת, תוך מפגש עם כלי רכב אחרים שאינם זורקים לכיוון שלך. עכשיו, קחו את הנ"ל ונסו לחשוב כמו מי שיושב על האופנוע מאחור, כלומר כמו גלי. איני מתיימר לכתוב בשמה דבר. בנוסף, אין לה כל שליטה על התנהלות האופנוע וההחלטות שלי כנהג, וזה קשה שבעתיים.

     

    לצידי הכביש נמתחו מדי פעם שורות עצי שיטה או אקליפטוס. המונוטוניות של הכביש המתוח כמו קו אפור והנוף שאינו משתנה, נקטעו מדי פעם כשעברנו ליד ישוב שהיה לא יותר משורת מבני בוץ או קש בסמוך לשולי הכביש, בו ניטעו כמה עצים והועמדו כמה דוכני רוכלים.

     

    באמצע שום מקום, נזכרנו שהיום בעצם ראש השנה. הרי אתמול שלחנו ברכות למי שרק יכולנו, ואנחנו כאן ב"מם" הסופית של סוף העולם וטרם הכנסנו כלום לפה. עצרנו בצד הכביש וחגגנו ארוחת חג מלאה של חופן סוכריות, שבמקרה נותרו בתיק המיכל. כעבור עוד כמאה ק"מ עצרו אותנו שני שוטרים שארבו בצד הדרך. כמעט אמרנו להם תודה על שבירת הרכיבה המרדימה. אני בטוח שגם אנחנו עזרנו להם להשאר ערים.


    שוטרי פרו מוצאים בנו עניין

     

    חיפשנו מקום לאכול משהו. לפני כניסה לקטע כביש שמעליו התנוסס שלט "כביש אגרה", מצאנו את הבקתה הכחולה של מריה מרצדס, שעליה לוגו יצרן משקאות מקומי. חשבנו, לפחות בקבוק מים יצא לנו ממנה, אך כניסה זהירה בדלת המבנה השאירה אותנו מבולבלים לנוכח התפאורה של פוסטרים מסדרות טלוויזיה, ריפוד קטיפה אדומה ומריה בכבודה ובעצמה לבושה, על אף שנותיה, טייטס מנומר ולראשה תסרוקת מגדל, שהביטה בנו כמו סצנה שנחתכה בעריכה מ"פרסיליה מלכת המדבר". והאם היא מוכרת מים? ממש לא.

     

    שלט כביש האגרה היה אילוסטרציה נהדרת לחוסר התפקוד של הרשויות הפרואניות. פרט לרוכלים שניצלו את האטת הרכבים המגיעים לקידום עסקיהם, האתר כולו היה נטוש וכך היה לאורך כל הציר גם בימים הבאים.


    הבקתה הכחולה של מריה מרצדס

     

    נטע זר ויפהפה בתוך שכונה עלובה

    במבואות צ'קלאיו, הגענו למוזיאון ארכיאולוגי מפואר המציג את מיטב ממצאי אתר הקבורה של סיפאן (Sipan), אתר קבורה מהמרשימים בעולם שכבר בשלבי התכנון המוקדמים שלי, ידעתי כי הוא יהווה פיצוי הולם להגעה השוחקת דרך המדבר מצפון פרו.

     

    המוזיאון היפהפה, הנחשב לגדול בדרום אמריקה שיועד לאתר אחד בלבד, ושעלות הקמתו עמדה על שישה מיליוני דולר, ממוקם כאילו הצניחו אותו מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים - בתוך שכונה עלובה, בנויה מלבני בוץ ברובה, כשבחלקים גדולים ממנה אין מדרכות אלא שבילי עפר עמוסי אשפה.

     

    מישהו גידר חלקה בגודל כחמישה מגרשי כדורגל ובנה מבנה יפהפה, שניכר כי מיטב האדריכלים, המעצבים וממציאי ויצרני טכנולוגיות תצוגה בעולם, הימרו בשמם הטוב במקום הזה. בשטח הסטרילי (מנוכחות מקומיים), חנינו במגרש מבהיק ושמור. לאחר הפקדת מצלמות, טלפונים סלולריים, אייפוד, משקפי-שמש ושאר ציוד ריגול ידוע נכנסנו לתוך המוזיאון. תשעים וכמה אחוז מהמוצגים כאן הם מקוריים.

     

    פרמידות הסיפאן הן אתר קבורה הבנוי כמה שכבות, בו קברו את מלכי המוצ'יקה בין המאה הראשונה והשבעית לספירה. המקום נחשף רק בשנות השמונים של המאה הקודמת ויש הטוענים, כי הוא מתחרה במעמדו הארכיאולוגי עם ממצאים שנתגלו בפרמידות במצרים.


    בכניסה למוזיאון סיפאן. אתר קבורה מהמרשימים בעולם

     

    הביקור במוזיאון לוקח את המבקר, במסלול שעוקב כרונולוגית אחרי תהליך החפירה ובשבע קומות, המקבילות לשבעת מפלסי הקבורה שנתגלו. המוזיאון מציג אלפי פריטים מדהימים של תשמישי טקס, ומשקף את התקופה מבעד לתרבות הקבורה. את הביקור שלנו ליווה פדרו בן השבע עשרה, הלומד בתיכון המקומי ומתפרנס מליווי של אנשים כמונו ללא הגדרת שכר, אך שוּלם ביד נדיבה. 

     

    לאחר כשעתיים, היום התקרב ליציאה. באנו לתוככי צ'קלאיו, עוד עיר החיה על אדרנלין הישרדותי שמשליך לאוויר הרבה אבק, עשן, צפירות, צעקות ועקשנות רוכלים להיצמד לכל מבט מקרי לכיוונם. (מה אנחנו אמורים לעשות עם חבילת עשבים קשורה בשרוך?).

     

    מצאנו כאן את מלון "פירמיד", שהדבר הכי טוב בו היה שלמדנו ממה להיזהר בהמשך הדרך – לעולם לא לקחת חדר הפונה לרחוב – כל הלילה העיר הזו צופרת. לכל מונית וריקשה יש מין צופר שנשמע כמו סירנה של אמבולנס צעצוע, כך נהגה מודיע להולכי הרגל שהיא פנויה. (או אולי מההדף של הצפצוף היא נעה קדימה, אין לדעת), והדבר הזה לא סותם ת'פה לשנייה.

     

    שני גרינגוס שרחוקים מהמציאות

    עוד יום של רכיבה שוחקת חיכה לנו. הצפון המדברי של פרו נמתח ונמתח דרומה לאורך החוף. התופעה האקלימית בה מדבר נושק לים, הפוך לכל הציפיות של מי שאינו מורגל בהיגיון האקלימי הדרום אמריקני. רוחות האוקיינוס ממערב הטיסו מעל ראשינו עדרים אין סופיים של עננים באפור בהיר, שדחפו זה את זה קדימה כמו תור לאיזה מופע חשוב באמזונאס.

     

    התקדמנו לעבר טרוחיו (Truhillo), עיר חוף השלישית בגודלה בפרו, שמבלי להתחשב בנו מיקמה עצמה במרחק עצום מצ'יקלאיו. שמענו שמצפון לטרוחיו יש עיירת חוף בשם הואנצ'אקו (Hoanchaco) שאפשר למצוא בה לינה מול הגלים בלילה הבא. מדדנו בגוגל 300 ק"מ ויצאנו ללעוס אותם מוקדם בבוקר.


    אשה מקומית בצפון פרו

     

    באיזורים כאלה אין הרבה רכבים המשתמשים באוקטן גבוה, כלומר, אין בכלל. לכן מוכרים כאן רק דלק , 84 או 90. כל כניסה שלנו לתחנה לוותה בהתגודדות של "מבינים בטכנולוגיות" ששאלו שאלות בהתלהבות ושאני, בספרדית בת החודשיים שלי, מצליח רק לומר להם שהאופנוע הוא מתוצרת "בע-עמעה-דובלע-עו", כי סמל היצרן בצידי המיכל מכוסה למנוע מנודניקים ואספני מזכרות לשים לב. הנוהל בתחנות הוא שאני מדבר על הדלק וגלי מנהלת את הקופה מהמושב האחורי. הבלונד המבצבץ מתחת לקסדה, מזכיר לכולם כמה רחוקים שני הגרינגוס האלה מהמציאות כאן.

     

    הדרך לטרוחיו המשיכה בנוף מדברי, אבל הפעם עם קטעים ארוכים של טיפוח חקלאי המוכר לנו מחוברות קידום מכירות של חברות השקיה בטפטוף. באמת מרשים. בנוף צחיח לחלוטין, עמדו שדות תירס וקנה-סוכר עד האופק בירוק, שבא לך לקפוץ ראש לתוכו. באחת העיירות המרוטות בדרך, ראינו גם שלט קטן של חברת נטפים, סוג של ד"ש. שטחי החקלאות האלה היו עצומים וברור כי מאחורי היוזמה עומדות חברות ענק ולאו דוקא חקלאים קטנים או בינוניים מהאיזור.

     

    כשהגענו לשערי טרוחיו הרגשנו שהיום לטובתנו, ויש מקום לשקול המשך הדרך לעיר צ'יבוטה (Chibote), מה שיהפוך את המרחק היום לסך 470 ק"מ. יש לנו תכנית להכנס לקניון דל פאטו (Canon Del Pato) הרץ לתוך ההרים ממזרח, ומגיע למרומי הקורדירה ולעיר הוארז (Hoarez) שבמרכזם, ולכן רצינו כבר לסיים את קטע הדרך הזה, לפנות זמן לרכיבת השטח התובענית שעוד מחכה לנו שם.

     

    צ'יבוטה יושבת ממש על ציר התנועה דרומה, ותלויה עליו כמו שורת בגדים מרופטים ברוח על חבל כביסה שהאטבים בו רופפים: עיר שאין בה שום דבר המצביע על חזון, אלא תחושה של מכונת בינגו שיצאה משליטה. בורות בכבישים, רחובות עפר ללא הגיון, כיכר מרכזית שהזמן קפא בה לפני שלושים שנה, ועם כל המוזנחות הזו כל אדם שלישי נראה הולך ונואם משהו לתוך מכשיר סלולר סופר עדכני.


    בדרך ללקניון דל פאטו

     

    וברחוב הראשי קזינו עם כל הנצנצים והשומרים החמושים – כנראה גם כא משחקי מזל חיים בכפיפה עם עוני וייאוש. אחרי שלא הצלחנו להסביר לכמה עוברי אורח נחמדים מה אנחנו רוצים, מצאנו לבד את מלון צ'יינה, הסמוך למזח הדייגים. צ'יבוטה היא עיר דייג. במפרץ הטבעי, שלחופו היא שוכנת, עגנו עשרות ספינות דייג.

     

    טיילנו לאורך המזח עם השקיעה והעיר נראתה באמת מקום עצבני ועצוב, שנתקע ללא מטרה מוגדרת. לפני כיבוי אורות, עשינו חזרה כללית על הציר למחר. בדקנו שוב את תחזית מזג האוויר, וחיפשנו מידע עדכני על איכות הדרך בפורומים של רוכבי אתגר.

     

    לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור

    בבוקר יצאנו רק בשעה 10, חזרנו על ציר החוף כשמונה ק"מ צפונה לעיירה סנטה (Santa), וממנה עלינו על כביש צר ומתפתל שהחל לאסוף גובה לכיוון מזרח, לתוך הרים צחיחים במזג אוויר יבש, חם ומאובק. 52 ק"מ של כביש ובקצהו מחסום משטרה, ומייד אחריו נגמר הכביש ובבת אחת עלינו על דרך עפר שהובילה אותנו לאורך גדתו הדרומית של נהר, ששעט ממזרח מערבה בעומק עשרה מטר מתחת לשולי הדרך.

     

    מעלינו, ההרים שלחו מצוקי סלע אדירים שנטו מעל הדרך כעומדים ליפול עם כל התעטשות. הסביבה היתה ריקה, נטושה ושוממת. רק רחש הנהר וצווחת דורס ממעל נשמעו מדי פעם, כשדוממתי את המנוע להקשיב לפרו האחרת. מהר מאוד מצאנו עצמנו מתקלפים משכבות ביגוד ומחסלים את בקבוק שני הליטר מים שקנינו ביציאה לדרך.

     

    החום היה כבד. רכבנו עמוסים בכל הציוד, במהירות של בין 15 ל-20 קמ"ש בזהירות, בין חריצי הדרך ואבניה. חצינו מספר גשרים ומנהרה מקסימה שנראה כי נחצבה באופן פראי. הדרך עלתה בהדרגה ולאחר שעתיים היינו כבר בגובה של 900 מטר. על פנינו חלפו מספר אוטובוסים קטנים וחבוטים, שדילגו כמו עיזים על הדרך שאיכותה הלכה והפכה לחצצית עם אבקת פודרה בקטעי עליה קצרים.


    צפון פרו - לא צפון סיני

     

    קירות ההרים בינם זרם הנהר, הלכו והתקרבו זה לזה. בנקודה מסויימת הדרך התפצלה. זה לא הופיע בשום מפה, לכן חיכינו לרכב הראשון ונהגו הפנה אותנו שמאלה לכיוון המשך הקניון. לאחר עוד כמה קילומטרים הגענו למסעדה/חורבה/תחנה בשולי הדרך. נכנסנו לקנות עוד מים ולשאול על המשך הדרך. השעה היתה שתיים אחר הצהריים והבנתי שאנחנו נכנסים לקטע עם מרכיבי סיכון וקושי שלא הערכתי נכון. לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור.

     

    כן, החלטה קשה אבל נכונה. הצלחנו לחדור כ-15 ק"מ לתוך הציר, אבל היה ברור שאנחנו בדרך להיתקע שם לתוך לילה ושתנאי המסלול הולכים ומחריפים. בדרך חזרה הגיע מאחור רוכב על אופנוע קוואסקי KLR שעצר לידנו. זה היה ג'אספר מקליפורניה שהיה בדרכו צפונה לפגוש את חברתו באקוודור. הוא נתן לנו להבין שעשינו החלטה נכונה בכך שלא המשכנו. מחכים לנו עוד 60 קילומטרים בדרך המטפסת בחדות בפיתולים קצרים ואיכותה בעייתית, גם לאופנוע קליל כמו שלו.

     

    התגלגלנו חזרה לכביש החוף ופנינו שמאלה ודרומה, חצינו שוב את צ'יבוטה וכיוונו עצמנו לכפר הדייגים טורטוגס (Tortugas), כ-35 ק"מ מדרום לצ'יבוטה. באור אחרון הגענו למקום שנראה נטוש, אבל מדליק. בתים חד קומתיים מסודרים מול הלגונה השקטה, כמו אבני לגו. רוב הבתים היו סגורים ומסוגרים, עצומי תריסים ומסורגי דלתות.


    מפרץ טורטגאס ממעל

     

    פנינו שמאלה על החוף לאכסניית "אל פארול" השוכנת במורד ההר ובקצה שורת הבתים. החושך כבר ירד. שכן נענה לצלצול הפעמון שלנו וקרא לבעלים, שנכח באותו זמן במפגש תושבי הכפר שהתכנס בכנסיה, לדון בצורך לגבות מכולם תשלום אחיד לחיבור את הכפר לחשמל. הבנו איפה אנחנו. חואניצ'ו הגיע במהרה ולמדנו ממנו שאנחנו האורחים היחידים בכל הכפר, כרגע זה חוץ-עונה והכל סגור. בכל זאת, הוא פתח וסידר לנו חדר במרומי הגבעה המשקיפה על הלגונה, המפרץ ושורת האיים שבפתחו.

     

    זה היה לילה מוזר. פרט לנביחות קלושות של כלבים ממרחק, הכל היה דומם. מעל למים השקטים, ניצת מין זוהר כסוף שנשקף מהעננים הלבנים ועטף את הכפר שעמד בעלטה. בבוקר יצאנו למרפסת מול הנוף והכנו ארוחת בוקר מלאה מתוך מלאי הירקות הלחם והפירות שקנינו אתמול בדרך. כל האיזור היה שלנו. דייגים יצאו בסירות קטנות למפרץ ושחפים, שקנאים וקורמורנים חגגו מולנו באקרובטיקה של צלילות לתוך הים.

     

    אחרי יומיים של רוגע והחלטה שאנחנו מייבאים את הלגונה לארץ, יצאנו לקטע רכיבה ארוך במיוחד - ללימה, בירת פרו. מזג האויר בעונה הזו מתאפיין בבקרים קרירים, בהם האויר מלא מעין ערפל עננים ואובך מדברי, הרובצים כמה עשרות מטרים מעל לקרקע, ורק לקראת צהריים השמיים מתבהרים פתאום.

     


    מנהרה אחת מיני רבות בדרך ללימה

     

    הכביש המדברי שעד עתה עבר בנוף שטוח, נמוך וישר, הפך לכביש שהתפתל ממש על קו המים, עלה וירד בהפרשי גובה של מאות מטרים מעל ובתוך מפרצים סלעיים, ולמרגלות דיונות ענק. ככל שהתקרבנו ללימה הכביש השתפר והתרחב, וכ-20 ק"מ לפני ההגעה לעיר פגשנו את עיירות הלוויין חשופות הטיח והריקות מצמחייה, או אותות אחרים הרומזים על איכות חיים מקובלת.

     

    ללא התראה מוקדמת, מצאנו עצמנו בתוך כביש פקוק בשעת שיא, כשאני מנווט את האופנוע בין מכוניות ששוב לא נתנו לנו שנייה אחת של חסד וויתור או התחשבות. עד שבאחת העצירות, ליד שוטרת עצבנית, הצלחנו לקבל ממנה הפנייה לכיוון שכונת מיראפלורס (Miraflores) שאליה היו מועדות פנינו. שם תיכננו להקים את מחנה הנופש העירוני שלנו, להעמיד את האופנוע בחנייה ולנהוג כאחד התייר.

     

    • בפעם הבאה: עיר בתוך עיר. מישורי הנאסקה, פרידה מהמדבר ונסיקה לגבהים חדשים.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בדרך לקניון דל פאטו
    צילום: יוני בן-שלום
    הקתדראלה בצ'יקלאיו
    צילום: יוני בן-שלום
    כניסה לחניה בהוסטל בלימה
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים