תור הזהב
בניגוד לאוריאל קון, מואיז בן הראש טוען ש"הבום" היום נמצא דווקא בספרד. זה קשור לפרסים שמחולקים בנדיבות, לאקלים התרבותי ובעיקר ליצירות הנפלאות שלא מפסיקות להגיע משם
קשה לנתח תופעה תוך כדי התרחשותה, אבל ספרד מזה שני עשורים, ובתאוצה הולכת וגוברת, מספקת ללא הרף יצירות מעוררות, חדשניות ומופתיות. כפי שכתב אוריאל קון במאמרו, עד ל-1990 כשהיית מדבר על ספרות ספרדית, דיברת בעיקר על שירה, דיברת על הדור של גרסיה לורקה ו-ויסנטה אלכסנדר, ועל משוררים שבאו אחריו.
גם לאחריו בלטו בעיקר משוררים כמו חיימה חיל דה ביאדמה, חוסה אגוסטין גויטיסולו וחוסה יירו. היה נראה אז שכל מה שחשוב ונכתב בספרדית בא מארגנטינה או קולומביה. ואז, כמו יש מאין, החלו להיכתב רומנים, לרוב של סופרים שנולדו בשנות ה-50 וה-60 ועברו בגיל ההתבגרות שלהם מדיקטטורה לדמוקרטיה.
המרכז עבר מהשירה לרומן, וכבר לא כינו את ספרד "מדינה של פרסים לספרות אך בלי ספרות". אכן מקרה
הפרסים בספרד הוא יחיד במינו; הם ניתנים על ידי ההוצאות לאור, הם ניתנים על ידי על ידי קרנות פילנטרופיות, או עיריות כדי להלל את שם עירם, או לפעמים על ידי ההוצאה עצמה. והם ניתנים על כתב יד ולא על ספר שיצא לאור.
הכספים האלה הם במקרים רבים תחילתה של קריירה ספרותית. הפרס הגדול ביותר הוא פרס "פלנטה" על סך שש מאות אלף יורו, אבל יש רבים אחרים שמגיעים למאה אלף יורו ואף יותר. האם הקפיטליזם המקורי הזה, ועל אף כל האינטריגות המלוות את הפרסים, תורם ליצירתה של ספרות גדולה? כנראה שכן. על פי רוב, זה בהחלט מדרבן את הסופר להתעלות על עצמו וליצור יצירות טובות יותר.
אנטוניו מוניוז מולינה זכה בפרס פלנטה בשנות העשרים לחייו, על ספרו "הסייס הפולני" שעדיין לא תורגם לעברית. לאחרונה הופיע בהוצאת עם עובד ספרו "ספרד", שהוא לדעתי הספר החשוב ביותר שלו. הוא חשוב כי מולינה משתחרר שם מהמקומיות שלו ומהכתיבה על האיכר הספרדי, שאיפיינה את הספרות הספרדית של תקופת פרנקו. מולינה שם את עצמו בתוך אירופה במאה ה-20, ומנתח את הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם, והוא עושה זאת מבפנים.
ספרדי זה לא רק בספרד
כשחוויאר מריאס החל לכתוב את הרומנים שלו שמתרחשים באוקספורד, היו שטענו כי הוא סופר אנגלי שכותב ספרדית. זה היה לפני יותר מעשרים שנה. היום כבר לא יטענו כך. מריאס היה רק סנונית שבישרה על אביב של כתיבה שאינה תלויה כבר בגבולות ספרד; רומן ספרדי יכול בהחלט להתרחש בסהרה, כמו הרומן של לואיס לאנטה "כמה אני אוהב אותך", או בפריז, או בכל מקום אחר, והוא עדיין יהיה רומן ספרדי.
מולינה. השתחרר מהמקומיות שלו (צילום באדיבות הוצאת "עם עובד")
חוליו ליאמסארס כתב את "הירח הצהוב" שהוא סוג של המשך של הסיפור של האיכר הספרדי וקבורתו; הוא מספר על האיכר האחרון בעיירה שכולם עזבו, תופעה שאיפיינה את סוף המאה ה-20 בספרד. חואן חוסה מיאס פונה לרומן האוסטֶרי, למקריות, לדומה ולשונה, לאישיות הכפולה של זוג תאומים שאינם אלא אדם אחד. הוא מושפע מהריאליזם הפנטסטי, אבל מעבד אותו בדרך ייחודית כדי ליצור משהו אחר. מעין תשובה ספרדית לפול אוסטר.
עוד דוגמאות; אלמודנה גרנדס פנתה לכיוון הרומן רחב היריעה; ספריה נפרסים על פני המאה ה-20 עם הקשרים לתקופת פרנקו ולמעבר מהמשטר הפרנקיסטי לדמוקרטיה. סופרים ותיקים יותר כמו לואיס לנדרו, גוסטבו הידלגו ביאל, רמירו פינייה ואחרים יצרו ספרות הרבה יותר ישירה, וכתבו את היצירות הגדולות שלהם דווקא בתחילת המאה ה-21.
כמו כן, ניתן להזכיר את אדולפו גרסיה אורטגה ואסתר בן דהאן, ששומרים על מבנה הרומן הקלאסי והמוקפד, וכן צעירים יותר כמו לוסיה אצ'ווריה ופבלו טוסט, שכתבו יצירות דינמיות, עצבניות ומהירות המושפעות מהקולנוע.
למעשה, אפשר להזכיר הרבה שמות גדולים שזוכים לתירגומים לשפות רבות (וגם לעברית) בכל העולם, אבל זה לא יעשה
צדק לפריחה הזאת. המעניין הוא דווקא ספרים מבריקים שבקושי שומעים עליהם כמו "הפרדוקס של האחראי" של גונסלו הידלגו ביאל. אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
במרכז הסיפור נמצא נוסע ברכבת שיורד בתחנה מסויימת לשתות משהו בבית הקפה והרכבת נוסעת בלעדיו. הוא יורד בלי מסמכים ורק עם כמה מטבעות. מתברר בהמשך שמדובר בתחנה בעיר שהרכבת כמעט שאינה מגיעה אליה. יש כאלה שאומרים שהרכבת מגיעה פעם בחודש, אחרים טוענים שהיא לא מגיעה מזה שנים. הנוסע מחפש את האחראי, והקליינט היחיד שנמצא גם הוא בבית הקפה אומר לו משהו על מיקומו של זה. אבל אין שם אף אחד.
מי זה האחראי פה?
הוא הולך להסתובב בעיר, חוזר למחרת ואינו מוצא את האחראי, שכלל לא ברור אם הוא קיים. החיפוש אחר האחראי מעניק לו עצמו תוך כמה ימים את השם "האחראי" והוא הופך להיות נווד, ואחר כך קבצן וכן הלאה. כל הדמויות נקראות בשם המקצוע שלהן: השומר, האחראי, השוטר, המשחיז, מוכר הגביעים וכן הלאה, חוץ מדמות אחת ששמה קריסטו, שזה לא שמו האמיתי. העלילה הופכת עמוסה, מהורהרת ונוצרית מאוד. האחראי הופך למעין אגדה ובעצם לסוג של קדוש, אבל גם יש כאלה שמתעללים בו. האווירה והפרוזה השירית בספר מזכירים מאוד את "הגשם הצהוב" של חוליו ליאמסארס.
עוד דוגמה לספר יוצא דופן הוא "עץ התאנים" של רמירו פינייה, יליד 1923. מדובר ברומן מיוחד במינו על חייל ביחידת חיסול של פרנקו, שמגיע עם הכיתה שלו לבית באישון לילה, ושם הם מוציאים להורג את האב שהוא מורה בבית ספר ואת בנו בן השש-עשרה, כי הם מחסלים כל מי שמעל גיל שש-עשרה.
אבל יש שם ילד בן עשר שמביט בחייל בעיניים קרות ואינו בוכה או צועק. העיניים של הילד גורמות לחייל לסיוטים ומשנות את חייו. הוא מחליט שהמבט של הילד אומר לו שבגיל שש-עשרה הוא ירצח אותו, והחייל מפסיק להצטרף ליציאות הליליות של יחידתו והופך אט אט למתבודד.
הקהל חזר הביתה
כאמור, דוגמאות לא חסרות. אך חשוב לזכור שמלבד הפריחה הספרותית, גם התנהגות הקהל המקומי החלה להשתנות. במשך שנים הוא דחה את ספרות המקור שלו, והעדיף ספרות מתורגמת, אך הוא החליט לשוב אליה החל משנות ה-90 והוא היום הבסיס האיתן ביותר שמחזיק את הספרות הספרדית. למעשה, אפשר לומר כי הוא חזר אליה כשהיא התחילה לדבר אליו.
בנוסף, סופרים דרום-אמריקאים בחרו לעבור למדריד ולא לפריז, כפי שעשו כמה עשורים מוקדם יותר, גם אלה
מופרים ומפרים את הספרות הספרדית ואת השפה שלה.
למרות זאת, אין לדעת במדוייק מה גורם לכך שריכוז גבוה של יצירות ספרות גדולות צומחות במדינה אחת בתקופה מסויימת. כנראה שבספרד חברו כמה גורמים כמו סיום הדיקטטורה, הפריחה הכלכלית, ההצטרפות לאירופה והמדיניות המו"לית. וגם הסופרים עצמם הגיעו לבגרות וליכולת ביטוי לשונית גבוהה.
את התשובה נניח לחוקרים, לנו נותר לקרוא בעניין רב וליהנות ממבול יצירות גדולות המגיע מהצד השני של הים התיכון. רבות מהן כבר תורגמו לעברית, אבל יש עוד יצירות רבות שראויות לכבוד הזה.
