שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבריחה אל רחל
    אריאנה מלמד יוצאת נגד הרבנים שהביאו את תלמידי הכיפות הסרוגות לבכות על רחל אימנו, ולשכוח את רצח רבין. גם בציונות הדתית מסכימים שרחל זוכה לפתע לעדנה בתוך המחנה. למה זה קורה והאם אפשר לשלב את זכר שני האירועים?

    עומס המכוניות ואת המוני הבאים להשתטח על קברה של רחל אימנו בדרכי לירושלים מגוש עציון הלילה סימלו יפה את האפשרות ההולכת ונרקמת פה בשנים האחרונות - בריחה לרחל, בריחה לזכרון האם הקדמונית כמפלט מזיכרון ראש הממשלה הלא כל כך קדמוני, שנרצח פה בידי אחד מאחיו.

     

    יש לזכור, כמובן, כי קבר רחל היא מקום מפלט עתיק יומין לדמעות הנשים החרדיות המתפללות על שידוך טוב לבנותיהן ועל רפואה שלמה לנזקק לכך ועל מה לא. כל ערב ראש חודש ניתן לראות נשים חרדיות פוסעות ללא פחד לתוך בית לחם הפלסטינית. דומה שגם הערבים מזהים שלא פרובוקציה כאן אלא מנהג אימותיהן בידן. אבל מה פשר העדנה שהייתה לרחל פתאום בציונות הדתית ובתאריך המסויים הזה?

     

    מתברר שלא רק אריאנה מלמד שואלת ב-ynet את השאלה הזו, אלא היא נשאלת גם בתוך הציבור הדתי לאומי. במאמר מאלף, הכואב את הנסיבות ואת התהליכים ומפליא לתארם בודק פרופ' ישראל רוזנסון איזכורים תקשורתיים, לוחות שנה, תוכניות לימודים ומצליח למפות תהליך שכולנו שמנו לב אליו: אם בתחילת הדרך, היה זה צום גדליה היום שאליו הושווה רצח רבין בכל שכבות הציבור, חילוני כדתי, מתוך השוואה של עניין ושל עומק, הרי שככל שעבר זמן, והתעצמו הקטבים – הלכה ונעלמה בציבור הדתי השוואה לצום גדליה ואת מקומו תפסה רחל, זו שאיש לא אשם במותה.

     

    "חומרי הנפץ של הזיכרון הטמונים בצום גדליה היו מלכתחילה עזים מדי", כותב רוזנסון, "ובלשון פשוטה, ההשוואה הייתה מוצלחת מדי! ... קשה לתרבות לאומית להתמודד עם פצעים מכאיבים, ובהקשר שלנו מדובר בפצע מכאיב במיוחד שנוצר על ידי פציעה עצמית, חבורה מתוצרת בית".

     

    ברחנו, אם כך, לרחל, מתאר רוזנסון, אבל ההליכה לרחל לא חייבת להיות אטומה ומתעלמת. בהתבסס על ספרו של העיתונאי נדב שרגאי - "על אם הדרך", מזכיר רוזנסון משמעויות סמבוליות שונות, לא כולן משמעויות של בריחה מרצח רבין. 'רחל בוכה בכי מיוחד על בנה רבין שלא נהרג ביד אויב אלא ביד יהודי' אמר חנן פורת. רוזנסון בעקבות שרגאי מתאר איך רבים שציינו את יום פטירתה של רחל אמנו, "נשאו באותו יום תפילה גם לעילוי נשמתו של יצחק רבין, וראו ב'יום רחל' הזדמנות לאיחוד ולקירוב לבבות... מנגד היו אחרים שעשו שימוש ביום הזיכרון לרחל אמנו כדי לחדד את ההבדלים התרבותיים בינם לבין קבוצות אחרות בארץ, כאילו היו אומרים: ראו אותנו וראו אותם. ראו את מי אנחנו זוכרים בי"א במרחשון וראו את מי הם זוכרים באותו מועד".

     

    האם אפשר לשלב?

    עקרונית אפשר לראות ברחל דמות אם שעשויה להשתלב בדמות האב של רבין, וביום הזיכרון לרחל – יום המכנס את כל בניה תחת כנפי אהבת האם הנצחית, כותב רונזסון, אבל זה לא מה שקרה. והתגובות החריפות בציבור הימני הדתי מלמדות על "עלבון ההדרה ועל העוינות כלפי המדירים ... סיכום תשס"ט ברור איפוא מאוד: גילויי עוינות לאופני הזיכרון הנוכחיים לרבין, הרבה התייחסות לרחל, מעט מאוד שילוב ביניהם".

     

    כחוקר תרבות והיסטוריה, לא מסתפק רוזנסון בתיאור הכשל, אלא מציע אפשרות אחרת, אופטימית יותר, המתבססת על המנגנון התלמודי הידוע "חמישה דברים אירעו לאבותינו ב...(תשעה באב, י"ז בתמוז וכו' וכו', על פי תענית ד,ו) "יש במקורותינו מודעות עמוקה שלא כל האירועים הללו אירעו בדיוק באותו תאריך שאותו אנו מציינים" הוא כותב, הכללת המועדים השכנים באותו היום עצמו מחייבת מעורבות של הסבר מדרשי. "האם תיתכן גם במועדים הנידונים במאמרנו הרחבה כזאת? האם ייאמר אי פעם "שני דברים אירעו לאבותינו בי"א במרחשוון", "שני דברים אירעו לאבותינו בצום גדליה"? האם יקשרו דרשני העתיד את המאורעות שברקע וידחסו אותם לנקודת זמן אחת שממנה עולה ורועמת הכרזה של רעיונות יהודיים אמיתיים?

     

    "מקבוצת המועדים צום גדליה, יום רחל ויום הזיכרון לרבין", הוא מסכם, "מבצבץ ערך סמלי בזמן. לא אנו קבענו את עיתוים בשנה, אך במבט ללוח אנו רשאים ללוש את סמליותם. אופיו של הרעיון היהודי שיצמח מאפקט מדרשי זה תלוי בנו".


    ולסיום, מילה אישית משל עצמי, שיש

    בה מעין תשובה הן לאריאנה מלמד והן לניסים קלדרון שקבל על התעלמות מרצח רבין בסיפורת הישראלית. אחד הסיפורים הקצרים הראשונים שכתבתי היה הסיפור 'יקיצה', שעסק ברצח רבין. הספור פורסם בעיתון המתנחלים 'נקודה' שנתיים אחרי הרצח.

     

    סיפור זה פותח את ספרי החדש "ככה נראית גאולה" שראה אור בשבוע שעבר בהוצאת ידיעות ספרים. גיבורת הסיפור היא אחות באיכילוב הפוגשת בליל הרצח את אהוב לבה הישן, אחרי שנים רבות. תיאור המפגש, והאכזבה, הם ריאליים וסימבוליים כאחד, ויש בהם ביטוי – אחד מני רבים – למחיר ולהשלכות שהיו לרצח, למה שהוליד אותו ולמה שנבע ממנו, בחברה הדתית. לא כל קוראי נקודה אהבו את הסיפור שלי, אבל הוא התפרסם שם לפני שתיים עשרה שנה בדיוק. גם זה אומר משהו.

     

    חיותה דויטש עורכת את כתב העת "אקדמות"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיותה דויטש
    איזה דגל מניפים? אילוסטרציה
    צילום: אבי אוחיון, לע"מ
    מומלצים