בואי ונרקוד נשכח

לאורך מרבית השנים האחרונות גם למתבונן מהצד בעבודותיה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, ברור היה שהתנועה שלה מתחילה באגן הירכיים. מן האגן באה ואל האגן היא חוזרת שוב ושוב, בתנועה מעגלית, מתפתלת, שמושכת אותה מטה לאדמה. מן האגן נשלפו התנועות, הופעלו האיברים. מן האגן צמחה היצירה.

סביב האגן גם נרקמו חייה של ורטהיים מחוץ לבמה. אימא לשלושה בנים, רעיה ויוצרת. הרבה תפקידים היו לה למלא בשנים האחרונות. כל כך הרבה שדחקו אותה מחוץ למסגרות שבנתה לעצמה בקפידה. "בשלב מסוים לא זכרתי יותר מי אני", היא אומרת בשיחה נטולת עכבות מחוץ לסטודיו המרהיב, שבנתה ביחד עם בעלה, שותפה לחיים וליצירה ואבי ילדה, מלולים ישנים של קיבוץ נתיב הל"ה.

מאנא. מן האגן באה ואל האגן היא חוזרת (צילום: גדי דגון) 

ביחד הם הקימו שם כפר אקולוגי ראשון מסוגו בישראל, עם אור וחום מאנרגיה סולרית, מים ממוחזרים, מוצרים טבעיים והרבה כבוד לאדמה. הקשר בין האדם לאדמה חלחל פנימה אל החיים והיצירה. ממנו נולדו שאלות רבות שהתפרצו לתוך העבודה החדשה של ורטהיים, "מאנא", שפותחת החודש את אירועי "הרמת מסך" בסוזן דלל.

יצירתה הקודמת "רעש לבן" דיברה על רעשי הרקע שמלווים את היומיום, ומלבים בתוך הגוף חוסר שקט שהופך עם הזמן לכרוני. בעבודה הנוכחית היא מתרגמת את ההפרעות של החיים המודרניים לעוצמה שקטה ואצורה, למלחמה בין קצוות היצר, בניסיון למצוא מחדש בתוך המסגרות את האינדיבידואל ולבודד אותו.

דימויים ויזואליים של קו ועיגול, הניעו את התהליך (צילום: מרב יודילוביץ')

"אחרי 10 שנים של ציצי ובטן עברתי טלטלה אדירה, הגעתי לתהומות שבהן שאלתי את עצמי מי אני. רציתי לשבור את הכלים, לקום ולעזוב. הגעתי למקום מסוכן שחושב בכנות לסגור את הבסטה. שאלתי האם יש משמעות לנעה בלי להקת ורטיגו? מי אני בלי בעלי? מה אני בכל הדברים האלה שהפכו חלק מתוך מחזור הדם שלי? האם אני באמת יכולה להעיף מעליי את כל העולם הזה שבניתי, את כל החיים שאני מקיימת בכל הבתים שיש לי?"

הייתי חייבת לחזור לעצמי

הבית, שעד כה היה לה עוגן, מפלט ומסגרת, הרגיש פתאום כובל. גם על הבמה היא מציירת את הבית כסילואט - קו גבול תוחם בין החוץ לפנים ובין הפנים לחוץ. "כמו בגוף עצמו, אתה שואל את עצמך כל הזמן איפה הדרך החוצה. זו היתה עבודת חריש עמוקה עם עצמי", היא אומרת.

גבר. אשה. מסגרת (צילום: מרב יודילוביץ')

"פחדתי פחד מוות להעיז אחרי כל כך הרבה שנים. פחדתי להתבונן במסגרות האלה שיצרתי, ולשאול את עצמי האם הבסיס הזה הוא בעצם הגנה וכיסוי. הייתי חייבת להשיל מעליי את כל זה ולחזור לעצמי", מוסיפה.

כמו התנועה ביצירתה החדשה, כך גם בחייה האישיים של ורטהיים - נעה המטוטלת בין תחושות קיצון. "כשמתבגרים נהיית לנו היסטוריה, והיא מצד אחד מביאה איתה יופי, שקט ומלאוּת, אבל מצד שני מרחיקה אותך מאיזו שהיא תחושה פוריסטית שלא בא לי לוותר עליה", אומרת ורטהיים.

להיכנס למסגרת או לשבור אותה? (צילום: מרב יודילוביץ')

מהחיפוש אחרי "האני הטהור" נולד גם שם היצירה - "מאנא", שלקוח מספר הזוהר. "מה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור? האם השמש קודמת למלֹא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" תוהה הספר, שמדבר על עולמות עליונים ותחתונים החבויים בנפש האדם.

ורטהיים תוהה בעבודה ובחיים איך משלבים בין תחושת החוסר לבין השאיפה למלאוּת, ומביאה לבמה תנועה חדשה שמעבירה אותה לשלב מרתק של קבלה עצמית.

"יש לי שלושה בנים בבית, להקה, בית ספר וגם להקה בירושלים. ויש כמובן את הכפר שדורש מאיתנו המון. זה ריסק אותי, הזוגיות שלנו חטפה בומבה אדירה. פתאום משהו בצורך לשמר את המערכת ולקיים את הזרימה הנפלאה שבינינו הקשה עליי. עדי חילק את האנרגיות בין הלהקה לכפר, ופתאום הבנתי שקשה לי עם זה.

ורטהיים ושעל השבוע בקיבוץ נתיב הל"ה (צילום: מרב יודילוביץ')   

"הוא בנה מקום לתפארת מאפס, ואני תבעתי ממנו את מלוא תשומת הלב. גיליתי את עצמי במלוא קטנותי, קשה היה לי לפרגן לו את המקום שמבקש לעשות כרצונו. קשה עוד יותר היה הגילוי שכל עוד הוא עושה כרצוני - הכל זורם. זו היתה סטירה לפרצוף שהביאה אותי לתחתיות.

"עברנו דברים אינטימיים לא קלים בזוגיות, הגעתי למקום של כאב שאילץ אותי לבחור אם לפורר את הכל, או לבנות מחדש.

מכאן בעצם נולדה 'מאנא', שהיא המסגרת שאתה יוצר ובתוכה אתה חי עם היופי, הביטחון והשקט, וגם עם התלות המטורפת, הפחדים והכעס".

"במידה רבה כן. אני רגילה לפעול ממקום מסוים, וכשהוא חטף מכות קשות משהו בי פתאום התפורר, אזלו לי הכוחות, לא ידעתי מאיפה לקחת יותר, שום דבר לא תיפקד. היצירה הזו היא בפירוש תרפיה. תת המודע שלי פילס לו דרך החוצה באמצעות הגוף. זרמתי עם האינטואיציה ומשהו התחיל להתגלות".

"יש מסקנה שהיא לא בדיוק מסקנה. הבנתי שאני גם וגם. שבתוך הבית יש מקום גם לעצב, לחלום, לכאב ולקושי, אבל גם לשמחה ולרוגע. הבנתי שאני לא אגיע לשלם, שהמאבק הזה יימשך בתוכי תמיד. הבנתי שהמלחמה הפנימית היא חלק ממני. הבנתי שאני כבר לא אותה בחורה צעירה ויפה שהייתי, שאני מתקמטת, מתבגרת, ממשיכה להיאבק".

הכל התחיל בקו ועיגול

בדרך כלל היצירות של ורטהיים נולדות מתוך הגוף שמכתיב תנועה. הפעם, היא אומרת, העבודה נולדה מדימוי ויזואלי ברור של קו ועיגול, שתחמו באופן תת הכרתי את הגברי והנשי שבה. בתוך העבודה, שמסמנת היטב את קווי הגבול שבין נשים לגברים, ורטהיים מהלכת בעדינות. "העידן שלנו בלבל את הגבולות האלה שבין נשים לגברים", היא אומרת.

"זה מבלבל, כי בתוכי יש את הזכרי והנקבי ביחד, ואני לא מדברת על העדפות מיניות אלא על האנרגיה ועל התפקידים שייעדו לכל אחד מאתנו. הדיאלוג הזה מבולבל כי בעידן המודרני הסדר הופר. אנחנו מוטציה מעורבבת בעולם שבו אין יותר בית נורמלי ומה ששולט הוא הכאוס".

"הייתי צריכה להעיף את האמונה ולהתמודד עם האפיקורסיות שקיימת בתוכי. אחרי הדת עברתי לאתיאיזם מוחלט וזה קשה וכואב בטירוף. הרבה יותר קל להיות באמונה, והיום אני מבינה שאי אפשר להתקדם רוחנית ולהעמיק בלי אמונה. אתה אבוד בלעדיה. אני רוצה לחזור לאמונה, לחיות בשלום ובשקט בין הקטבים שלי, או למות בדיאלקטיות הזו שנעה, כמו בעבודה, בין השמח לעצוב, האפל והמשתולל, הכבד ורוח השטות".

"יש משהו שורשי בעובדה שאנחנו פה, וזה בא לידי ביטוי גם ביצירה שנוגעת גם בפולקלור ישראלי. אחרי שנתיים

שאתה חי במקום מסוים הוא הופך לחלק ממך. לא הרגשתי שהוא חלחל פנימה, זה פשוט קרה. זה בא לידי ביטוי גם בתלבושות שמנהלות דיאלוג מאד משמעותי עם הנגלה והנסתר. זה מעניין כי לכסות את התנועה בבגד זה למחוק ולהרוג אותה, אבל פה ריבוי השכבות דווקא נותן לתנועה תהודה".

"שכבות זו המורכבות של הדבר הזה שנקרא אדם. זה כמו השחור והלבן שהם אחד, למרות שקשה לנו לקבל את זה. אנחנו כל הזמן עסוקים בלבודד תחושות, אבל אנחנו גם וגם. זה בית משוגעים".