החבר מהסיירת הציל את עמית מסמים וסכיזופרניה

בדירה הקטנה בקיבוץ עין חרוד איחוד, על כוס קפה שחור ומוזיקה של להקת אלג'יר ברקע, הסצנה נראית מוכרת לעייפה למי שמכיר את הווי המשק. אבל הטון שונה, והנושאים שעולים בין השניים חורגים אל מעבר למה שקירות כאלה שומעים בדרך כלל. אחד אומר לשני: "אני אקשיב לך עד אין סוף, כי אתה מעניין אותי עד אין סוף. הרבה יותר מכל השפויים כביכול‭."‬

עמית דגן וגונן גלזר, שניהם בני ‭,38‬ מחוברים כבר קרוב לעשרים שנה, ידידי נפש, במובן המילולי ביותר. גלזר נזכר בדגן, כפי שפגש אותו לראשונה. "הוא היה מלח הארץ, ילד יפה שקיבל הרבה תשומת לב מנשים והרבה גברים רצו להיות בסביבה שלו‭,"‬ הוא מספר. "הוא היה הבטחה גדולה שבאה לכולם בהפוכה, הפוטנציאל שהלך לכיוון הכי לא צפוי שיש‭."‬ השאלה הזו היא גם מה שעמד בבסיס ההחלטה של גלזר לקחת מצלמה ולהפוך את חברו הטוב לגיבור סרט.

שני החברים נפגשו בבסיס הטירונים של גולני אי שם בשנת ‭,1990‬ ועברו כברת דרך ארוכה ביחד ולחוד. גלזר, בן המושב השיתופי רגבה, פיתח קריירה כבמאי סרטים תיעודיים ‭")‬זה ייגמר בבכי‭,"‬ "אמנון וג'יל‭("‬ וצלם. דגן, בן קיבוץ עין חרוד איחוד, שקד על מסע חיפוש עצמי, אבד בדרך ומצא את עצמו מאושפז שלוש פעמים בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. הילד היפה מהקיבוץ אובחן כסכיזופרן וכמי שסובל ממאניה דיפרסיה.

מה השתבש שם בדרך? קל ללכת לחשודים המיידיים, להתבגרות בחברה המחבקת-לוחצת בקיבוץ, למראות לבנון, לסמים במרכז אמריקה. הכל נכון והכל לא נכון. הכל משמש כרקע למשבר, אבל לא מסביר אותו באמת.

"גם אם הייתי נולד באפריקה או בעזה הסיפור שלי היה דומה‭,"‬ קובע דגן. "אם השאלה דוחפת אותך, זה לא משנה מאיפה אתה. הדבר היחיד שחשוב הוא הרצון שלך להבין. זה חזק מהציפיות של ההורים ומהרצון לחשבון בנק מנופח. הנסיבות הן תפאורה ותפאורה היא דבר חשוב, אבל הדבר האמיתי זה מה שיש לך בקופסה, בתוך הלב‭."‬ "הוא האדם הכי מעניין שאני מכיר, זה שכל שיחה איתו זורקת אותי קדימה, מי שאני רואה בו מנטור. ואז החבר התותח הזה שלך, שאתה מספר עליו לכל החברים האחרים שלך, חוזר פתאום עם תווית של משוגע‭,"‬ אומר גלזר. "רציתי ללכת בתוך המתח שבין המשיכה שלי לעולם שלו ובין זה שהטילו בו קצת ספק‭."‬ דגן: "לא קצת, אחי‭."‬

עכבר במבוך  

גלזר מספר את סיפורו של חברו הטוב דגן ואת סיפור אותה תפנית בסרטו "בלדה למוכה ירח‭."‬ זה סרט שצולם במשך זמן רב, כמעט סיזיפי. בין הצילום הראשון והצילום האחרון עברו 13 שנה, והמעבר בין התקופות השונות בא לידי ביטוי ויזואלי מרשים, כשכמעט בכל סצנה דגן נראה שונה, כמו כדי לתת ביטוי חיצוני לסערת הנפש הפנימית הבלתי פוסקת. הסרט של גלזר, בהפקת קלאודיה לוין, ישודר במוצ"ש הקרובים בערוץ ‭.8‬ "אני מבסוט ברמות הכי גבוהות בגלל דבר אחד: אני מרגיש שהצלחתי לקחת את האבן המוזרה הזו ולהראות שהיא הכי נוצצת שיש‭,"‬ אומר גלזר על סרטו.

אחי, אחינו ועוד מיני כינויים עולים בלי סוף במהלך השיחה, לפחות באותו קצב שבהו מופיעים הערות אירוניות והומור עצמי. כמעט עשרים שנה עברו, אבל נראה שחטיבת גולני היא עדיין חלק מרכזי בזהות שלהם ובשיח ביניהם. בניסיון להסביר את הקשר החזק ביניהם, הם חוזרים למפגש הראשון שלהם. "זה היה בטרום טירונות, ואני זוכר שהיה איזה קליק, איזה חיבור‭,"‬ אומר דגן. "הייתי די מיואש מהצוות שנפלתי אליו וראיתי בגונן נקודת אור‭."‬ גלזר: "היו רגעים קשים שהיינו מחליפים מבטים שהיו נותנים לשנינו הרבה רוגע. אתה תקוע בסוף העולם, בסיטואציה לא פשוטה, ואתה צריך איזה חיבור שהוא מעבר לרגיל עם מישהו מאותו עולם. עמית היה בשבילי גם מורה וגם תלמיד. הוא היה יותר משכיל, מצטט בטירונות פילוסופיה. הוא לא פחד לשאול מה אנחנו עושים פה, להפשיט את המיתוסים שגדלנו עליהם. עמית עזר לי לפתוח את הראש, לא להיות עכבר במבוך, לקרוא תיגר על המציאות‭."‬

אחרי כמה חודשים ביחד בצוות של עורב גולני, גלזר עזב בגלל פציעה. דגן, שתיפקד כחובש, עלה עם היחידה ללבנון. "מה שהיה קשה בלבנון לא היו ההרוגים ולא הפצועים שהייתי צריך לטפל בהם, אלא להרגיש את חוסר האונים‭,"‬ מספר דגן. "בתקופה של שלוש שנים הייתי בלבנון שנה במצטבר, וכשהגענו לבנון הייתה מקום שטוב להיות בו, וכשעזבנו היא הייתה פחד אלוהים. זה גילה לנו את צה"ל במערומיו. יורים קטיושות אז יורים על איזה כפר רק כדי שאפשר יהיה להגיד ברדיו שצה"ל השיב אש למקורות הירי. כל מה שעשינו שם היה לחכות למכה הבאה, ואתה יודע שהמכה הבאה זה אתה, שאתה תחטוף רק בשביל שאנשים יוכלו לשבת בשקט ולחשוב שמגינים עליהם‭."‬

"הסמים היו רק הטירגר". גלזר ודגן בשבילי הקיבוץ (צילום: ערן יופי כהן)

בלבנון הופיעו ניצנים למה שקרה מאוחר יותר?  

"אי אפשר להגיד שזה מה שהביא את עמית למצב הזה, אבל לבנון היא שבר אינסופי שזורק אותך למקום אחר‭,"‬ אומר גלזר. "בטח לעמית, ששואל שאלות וכל המצב הזה הופך אותו לקפיץ מתוח שרק מחכה להשתחרר‭."‬

אולי כל המסע המשותף הזה הוא אשמה על זה שבתקופה שעמית היה הכי זקוק לך, בלבנון, לא היית לידו? 

גלזר: "לא יודע, אשמה זאת מילה חריפה, אבל עמית היה נקודה של שפיות בשבילי וכשהוא הכי היה צריך אותי לא הייתי שם. ידעתי שמבחינה פיזית לבנון קטנה עליו, כי הוא היה החייל הכי טוב, אבל ידעתי גם כמה הוא רגיש‭."‬

כמו אינספור צעירים ישראלים לפניו ואחריו, דגן נסע גם הוא לטיול של אחרי הצבא. "חיפוש עצמי‭,"‬ מה שהפך כבר למנטרה שחוקה, היה בשבילו מטרה אליה חתר ללא פשרות. "הייתי במסע במרכז אמריקה שניסיתי להבין בו דברים, להעמיק‭,"‬ הוא משחזר. "הבנתי שאת הדבר הזה שאני צריך לעבור לא עוברים ביחד. היה רגע בהונדורס שהייתי באותו מקום שלושה שבועות, הרגשתי תקוע. הייתי אמור לנסוע משם לקוסטה ריקה, אבל אחרי שלא הצלחתי להתקדם חזרתי למקסיקו ואחרי יומיים כבר אכלתי פטריות‭."‬

מה זה עשה לך?  

"הפטריות נותנות לך להבין דברים שאחרת לא היית מגיע אליהם. לפעם השנייה שלקחתי פטרייה יש חלק במה שקרה אחרי זה, כי משהו שנפתח שם לא נסגר. לקחתי בחיים שלי הרבה פחות סמים ממה שאנשים חושבים, אבל לא עשיתי סמים בשביל הסטלה, אלא בשביל להגיע למקומות אחרים‭."‬

כמו מכת ברק  

הפטריות סימנו את תחילת המדרון התלול שבו החליקו חייו של דגן בשנים הבאות. "זה בא לידי ביטוי למשל בשטף בלתי פוסק של דיבור מדי פעם‭,"‬ הוא מספר. "בטיול אין בעיה, כי אם עשית פדיחות במקום אחד, אתה פשוט עובר למקום אחר. אבל כשחזרתי לכאן זה כבר היה אחרת. אי אפשר להגיד שמה שקרה לי זה רק בגלל הסמים, זה קשקוש. גם הדוקטורים בשער מנשה אמרו להורים שלי שזה היה רק טריגר‭."‬

מה קרה לך בדיוק?  

דגן: "זה שילוב של הרבה דברים שקטונתי מלהסביר, זה מאבד משמעות כשמנסים להגדיר את זה במילים. היו חוויות שלא הייתי מוכן להן, לא יכולתי לשאת אותן. היה שילוב של סמים שפתחו דלתות, אבל אולי מהר מדי, לא בזמן הנכון. בניו אייג‭,'‬ שאני לא אוהב, אומרים 'לראות את האור‭.'‬ בתנ"ך כתוב 'הסנה בוער ולא אוכל‭,'‬ והוא בוער גם עכשיו. כל האור הזה, כשהוא מתגלה זה כמו מכת ברק. זה לא משהו מבחוץ, אבל אתה לא מבין שזה בא מבפנים. אור יכול ללטף אותך, אבל הוא גם יכול להכות אותך עד שנשרף הפיוז באמצע המוח‭."‬

דגן חזר לארץ, ואחרי כמה שבועות אושפז לאחר שמשפחתו וכמה חברים בקיבוץ הבינו שעובר עליו משהו קשה, משהו שהם לא יכולים להבין או לשנות. כמה מהסצנות הקשות והמרגשות בסרט עוסקות בהתמודדות, וגם בחוסר ההתמודדות, של משפחת דגן עם הבן שהכזיב. בין האשפוזים הלך הקשר בין גלזר ודגן והעמיק, גם כשהקשר בין דגן לעולם הלך והתרופף. באופן כמעט טבעי מבחינתו של גלזר, בתוך האינטימיות הזו גם הופיעה המצלמה.

וגם כשכל העולם ראה בו משוגע, גלזר ראה בו משהו אחר לגמרי. "להגיע לכאן, לדירה של עמית בקיבוץ, זה בשבילי תמיד רגע של שפיות. לעומת חברים אחרים, הוא אדם מאוד אמיתי‭,"‬ הוא אומר. "עמית תמיד יודע להעיר לי על איזה זיוף שלי, על איזו נקודה שהוא רואה‭."‬

במקום שאנשים אחרים היו נכנעים לפחד המצמית ומשתדלים להשאיר את הטיפול לאנשי המקצוע, גלזר לא חשש לקחת אחריות על דגן, גם אחרי שבתקופה שלאחר האשפוז הראשון שלו הוא סידר לו עבודה בצילומי סרט, שהאינטנסיביות שלה הביאה את דגן כפסע מהתאבדות. "החבל כבר היה על הצוואר שלי‭,"‬ הוא מספר. "ואז אמרתי לעצמי, 'אני לא אתן להם את יחסי הציבור האלה‭.'‬ חזרתי ואז פיטרו אותי‭."‬

מסע אל העבר  

עם רקע כזה של מעורבות, גלזר לא היסס יותר מדי לפני שהוא טס עם חברו לשם, למרכז אמריקה, כדי לשחזר את המסע שבו הכל התפרץ. בין המסע ההוא והמסע הזה, דגן לא הרחיק הרבה מעבר לתל אביב. "לא דאגתי מהנסיעה הזו‭,"‬ אומר גלזר‭".‬חלמנו על זה הרבה זמן ותיכננתי לתת לו את המושכות במסע הזה אל העבר. לא דאגתי בכלל‭."‬ למה?

"הייתי שם עם עמית גם כיוצר וגם כחבר במצבים מאוד לא פשוטים, גם בתקופות שהוא לא דיבר מילה עם אנשים אחרים, תקופות עם המון כעס. תמיד שמרנו על הערוץ הכי אמיתי ותמיד הייתה לי דלת שנפתחה מחדש. ידעתי שנוכל להתמודד עם מה שיקרה‭."‬

למסע המשותף שלכם, לסרט, היה גם פן של ריפוי?  

דגן: "היה מישהו שמקשיב לי, שצריך את הדברים שאני אומר. בדרך כלל קשה לאנשים לעכל את מה שיש לך להגיד, כי הדברים הם קשים, לא מובנים ואסוציאטיביים. מהבחינה הזו הייתה בזה הקלה עצומה. הפסיכיאטרים המליצו לי על טיפול פסיכולוגי, אבל אני חושב שאם אתה לא הפסיכולוג של עצמך אז אף אחד לא יוכל לעזור לך. בחיים הנורמליים אתה לא צריך את זה, אבל אחרי אשפוז אתה חייב לדבר והיה לי מול מי לעשות את זה‭."‬

לסרט יש סוף טוב מבחינתך?  

"אין לו סוף‭,"‬ משיב דגן. "זה אף פעם לא נגמר‭."‬

גם בשיחה עם דגן וגלזר וגם בצפייה בסרט עולה שוב ושוב שאלת השפיות. איפה עובר הגבול החמקמק בינה ובין שיגעון?

 אולי אנחנו כחברה פשוט לא יודעים להכיל אנשים כמו עמית דגן? אולי פשוט יש כאן אתגר שלא הצלחנו לעמוד בו. "פעם היו מקומות שבהם אנשים שחוו חוויות שהן מעבר למציאות הרגילה היו יכולים לעכל את מה שעבר עליהם‭,"‬ אומר גלזר. "מה שעמית עבר הוא סוג של משבר, אבל זאת גם מראה לא נעימה לחברה שלנו‭."‬

דגן: "לשני הצדדים יש בעיה עמוקה ושורשית. לבעיה שלי יש פתרון שקוראים לו תרופות. לחברה יש פתרון, קוראים לו שיגעון‭." ‬גלזר: "הרפואה מתייחסת לתופעות הלוואי. אני, כמי שמכיר את עמית כבר הרבה זמן, רואה תהליך של אדם שהלך לטייל במצב של חוסר ודאות, קפץ ראש לתוך התהום של כל הפחדים שרובנו לא מעיזים להסתכל עליה. מבחינתי הוא לא משוגע, אלא אדם סוּפר חקרן ומעניין, שהמהות שלו היא חיפוש. יש בזה משהו יפה ונכון מבחינתו, אפילו שפוי. אף פעם לא ראיתי את עמית כמשוגע, בטח לא רק כמשוגע. עמית הוא במידה רבה האלטר אגו שלי, איך אני הייתי אם הייתי משחרר את הרסן לגמרי‭."‬ היום דגן נמצא במקום טוב בחיים שלו. הוא עובד במפעל בקיבוץ, קורא לזה בצחוק ריפוי בעיסוק. התרופות אמנם ילוו אותו כל חייו, אבל הוא משלים עם זה. "אני הכי מאוזן שאני זוכר את עצמי‭,"‬ הוא אומר‭".‬היום אני 'משוגע נורמלי‭.'‬ לגבי מחר? אין לי מושג. אם אתה רוצה ליהנות בחיים, תנמיך את רף הציפיות שלך‭."‬