אני בהריון מתרומת זרע, ואני רוצה גם אהבה
אחרי חיפושים מעיקים, דייטים מוצלחים, דייטים נוראיים, מגורים עם שותפים, מגורים לבד, מרכז הארץ, צפון הארץ, חו"ל, טיול ארוך, צבא, לימודים, תואר, עוד אחד, עבודה, אהבות טובות, אהבות רעות ומלחמות מינים, בסוף עשיתי זאת לבדי
קוראים לי מ'. אני בת 37. בהריון, מתרומת זרע וגם אני רוצה. כלומר: אהבה.
כן, אז עשיתי זאת. אחרי חיפושים מעיקים, דייטים מוצלחים, דייטים נוראיים, מגורים עם שותפים, מגורים לבד, מרכז הארץ, צפון הארץ, חו"ל, טיול ארוך, צבא, לימודים, תואר, עוד אחד, עבודה. מערכות יחסים, אהבות טובות, אהבות רעות, מלחמות מינים, התלבטויות ושאלות, ונס אחד, בסוף עשיתי זאת. לבד.
לא, לא גנבתי זרע, לא נכנסתי להריון "בטעות", לא חיפשתי מי שישלם עליי או יממן אותי כמו שטוקבקיסטים מסוימים אוהבים להגיד שוב ושוב, רציתי כבר משהו פשוט, הכי פשוט, לאהוב בזרועות פתוחות, ללא מגננות פגיעות והגנות, לחבק מכל הלב ולהקים משפחה.
שלא תחשבו שזה היה כזה פשוט וקל. התלבטתי רבות, ואפילו במשך כמה שנים. באמצע היתה לי מערכת יחסים עם גרוש פלוס שלא רצה עוד ילדים, אהבתי עד כלות, קיוויתי, חשבתי שאולי כן, נהניתי להיות בזוגיות, התחברתי למשפחה שלו, נקשרתי לילדיו, רק לא יכולתי לוותר על חלום המשפחה משלי.
גם אני רציתי להיות "כמו כולן", אבל מתישהו זה השתבש
לא חסר לי דבר. לא, אני לא מכוערת, אפילו להיפך. אני גם רחוקה מלהיות טיפשה, אני לומדת, עובדת, עסוקה. אבל ברור שאילו הייתם מדברים עם הילדה שהייתי, היא לא היתה מדמיינת לעצמה את עתידה ככה. כלומר, גם אני רציתי להיות "כמו כולן", אבל מתישהו זה השתבש.
מתברר שהמציאות מורכבת ואינה צבועה רק שחור ולבן. ככה כוונו אותי יד הגורל ויד המזל ובחירות שגויות וקושי להתפשר וניסיונות שערכתי וחיפוש עצמי ומעברים, דרך ארוכה עברתי מאותה ילדה שהייתי לאשה שאני היום.
איני מצטערת על דבר. כל אחד והמסע שלו, יש את זה שייתחתן ונישואיו יהיו מאושרים, ואחר יתגרש פעם אחת, וזה יתגרש פעמיים, ויהיה מי שחס וחלילה יתאלמן. ואני, הרווקה שלא הייתי מוכנה שככה ייחרץ גורלי. כי רווקות זה לא ריקות וגם לא בהכרח בדידות. וגם אם כן, לפעמים, אולי רק מידי פעם, ולא כדרך חיים. יש בי יותר מדי אהבה שאני פשוט רוצה לתת.
אז ככה: לפני שבעה חודשים בדיוק נכנסתי לבנק הזרע ובחרתי תורם, ועברתי הזרעה ויצאתי משם כשחיוך גדול על פניי.
הלכתי ברחוב מרחפת. אני. אני לבד מנווטת את גורלי עכשיו. לא תלויה באף אחד, לא מחכה, לא מצפה, לא מתאכזבת, לא נזקקת, לא מחכה, לא תלויה, לא שואלת, לא תוהה, לא טועה ולא תועה. אני לבד והילד, שאם ישמע אותי קוראת לו בטח תכף יבוא.
והוא בא.
יש משהו מעצים בלהיות בהריון לבד
אמרתי לו לאלוהים, בלחישה באוזן, שיעשה בבקשה שמשהו אחד יהיה לי קצת יותר קל פשוט וזורם.
וככה, לפני שישה חודשים זה קרה. יש משהו מעצים בלהיות בהריון לבד. בבוקר אני מתלבשת ועומדת מול הראי. אני בודקת עד כמה גדלה הבטן מקדימה ובפרופיל ומלטפת אותה ואותו, את העובר הקטן שמפרפר לו בפנים, ויודעת שאני אהיה האמא הכי טובה שיש. בשבילו.
גם אני אעשה טעויות, אבל לא יותר מכל אחת אחרת. אני אחבק ואעניק ואעטוף ואכיל ובטח גם אריב ואתווכח ואכעס ואציב גבולות, אבל בסופו של יום הילד הזה יידע שהוא בא מבחירה ומאהבה גדולה, גם אם לא של בן זוג. הילד הזה יהיה הכי רצוי בעולם. גם אם אין לו אבא.
לא, זו לא נחמה פורתא וגם לא הכחשה. הילד הזה ייגדל עם חוסר, אבל לא יותר מכל חוסר אחר שמייצרת המציאות בשביל ילדים אחרים. ויחד עם החוסר וה"אין" הוא יגדל גם עם הרבה "יש". ובעיקר עם יש של אהבת אמא שתעשה הכל כדי שיהיו לו חיים מאושרים.
וככה אני יוצאת בבוקר. חדורת מוטיבציה ורוח קרב, כי עכשיו אני צריכה לדאוג לעוד מישהו שהוא לא רק אני. זה שישה חודשים אני מרגישה כאילו נתנו לי כנפיים. כובדה של הבטן שהולכת ותופחת כמעט ולא מורגש, אלא רק האנרגיות שיש לי והחיוך הפנימי.
אולי כי אין לי איפה לקטר ואולי כי עצם הבחירה היא מהלך כל כך משמעותי שהכל מתגמד לידה, עובר עליי גם הריון כל כך קל. ללא בחילות, ללא הקאות, ללא עייפות, ללא כאבי גב, רגליים וכל השאר.
אני מגדלת ילד בתוכי, ויחד איתו גדלות גם הכתפיים
פעם היו אומרים עליי שיש בי מן השבריריות. היום כבר לא. היא לא נעלמה, אני עדיין מרגישה ורגישה, לעיתים פגיעה או עצובה, אבל אני מאחה מהר את הסדקים ולא נותנת להם להשתלט עליי כבעבר. אני מגדלת ילד בתוכי, ויחד איתו גדלות גם הכתפיים, ואולי איכשהו גדל לו גם איזה אבא ככה אצלי בפנים, גדול וחזק ומגן.
לעיתים, בערבים, בלילות, מול הטלוויזיה, המחשב או המיטה, מתגנבים גם החששות והפחדים והרצון בחיבוק שאינו עובר ובליטוף מיד חמה או במילה טובה. למדתי לחיות גם עם זה. אני מרגישה שאני רוצה, אבל לא צריכה. אני מרגישה שמקווה אבל לא זקוקה. אני מרגישה ויודעת שדווקא עכשיו, בקרוב מאוד, היא תבוא: האהבה.
קוראים לי מ'. אני בת 37. בהריון מתרומת זרע, וגם אני רוצה: אהבה.
אני לא צריכה רק רוצה.
כי יש לי ילד לאהוב, ובכל זאת עוד נותר מקום גם לך. אז בוא כבר, כן... אתה!
האימייל שלי
לפנייה לכתב/ת 
