סלחתי לו על הבגידה, ובינתיים אני לא מתחרטת
לא הצלחתי לבטל את האהבה שרחשתי לו לפני, לא הצלחתי באמת לרצות לא לראות אותו יותר אי פעם, לא הצלחתי אפילו לסלק אותו מהמיטה שלי. הרצון שלי לנסות ולאחות את הקרעים בינינו ולבדוק אם נותר משהו גבר על הרצון שלי להכאיב לו
האם ידעתי שהוא בוגד בי? ממש לא. נכון, השנתיים האחרונות היו מאוד לא טובות, והיום, במבט לאחור, אני רואה דברים שלא ראיתי קודם. היחסים בינינו הידרדרו לשפל, לא היו צעקות או מריבות , אבל הקרירות שלטה במערכת היחסים.
אני בתמימותי חשבתי שזה עניין של מה בכך, האמנתי שהכל קשור בעבודה שלו, שהדברים יחזרו למסלולם ברגע שהעומס יירד. לרגע לא עצרתי לחשוב ולעבד את כל הסימנים שהיו מסביבי.
כשהוא אמר לי שהוא מעדיף לבלות עם הילדים ולא איתי, חשבתי שזה משהו רגעי וזה יעבור. כשהוא ביקש ממני לא לשכב בצד שלו במיטה, נעלבתי, אבל עדיין לא חשבתי שזה מעיד על משבר. גם כשהוא הפסיק לחבק אותי או לאחוז לי את היד, לא העליתי על דעתי עד כמה עמוק הקרע בינינו.
הרומן שלו נמשך חמש שנים, התחיל בסטוץ ונמשך למשהו מורכב ורציני, ובמשך כל התקופה הוא שיקר. שיקר לי, למשפחה לחברים, לה ולעצמו.
האם היתה שם אהבה? הוא טוען שהוא לא יודע ולא בטוח. אבל אני, לאחר ששאלתי את כל השאלות הכי נוראיות וקיבלתי את כל התשובות ולא חשוב עד כמה כואבות הן היו וכמה חזק הן צבטו לי בלב, הגעתי למסקנה שהוא לא באמת אהב אותה, ואולי באיזשהו מקום העובדה הזאת נתנה לי כוח לעצור שנייה את התהליך שממנו יהיה קשה לסגת ולנסות ולתקן אם אפשר ולא לפרק באותו רגע את החבילה.
באמת רציתי בכל מאודי פשוט לשנוא, להכאיב לו
אם מישהו היה שואל אותי לפני כן מה הייתי עושה במקרה ש... מיד הייתי עונה בלי היסוס - מסלקת מהבית. ובאמת רציתי בכל מאודי פשוט לשנוא, להכאיב לו, לסלק אותו, לירוק עליו בפנים ופשוט לא לראות אותו שוב אי פעם. אבל לא הצלחתי.
לא הצלחתי לבטל את האהבה שרחשתי לו לפני, לא הצלחתי באמת לרצות לא לראות אותו יותר אי פעם, לא הצלחתי אפילו לסלק אותו מהמיטה שלי. נוצר לי חלל גדול שחור שהתמלא כאב ומועקה בלב, אבל הריק הזה לא התמלא בשינאה כלפיו. לא שלרגע ניסיתי לעבוד על עצמי ולחשוב שלא היה לו חלק בעניין, אבל כמה שניסיתי לשנוא אותו, לא הצלחתי. כן, אני אשה חכמה עם רגליים על הקרקע, ופשוט לא הצלחתי, למרות כל הכאב שהוא גרם לי, למחוק את הרגשות הקודמים שלי כלפיו.
הרצון שלי לנסות ולאחות את הקרעים בינינו ולבדוק אם נותר משהו גבר על הרצון שלי להכאיב לו.
בכל מאודי חשבתי שגם אם לכאורה נראה שאין ולא נותר בינינו כלום, לא הכל נעלם; נותרו פירורים של רצון להציל את מה שהיה.
ידעתי מה הסביבה מצפה, ומה הציפייה שלי מעצמי. אבל באמת, מה הייתי משיגה אם הייתי מסלקת אותו מהבית? הרי ידעתי שהילדים יכאבו ויסבלו, וכמוהם גם אני. הייתי כנה עם עצמי וידעתי שגם אם אסלק אותו מהבית, זה רק עניין של זמן עד שנחזור וננסה שוב. לכן החלטתי לנסות שוב.
החודשים הראשונים היו מאוד קשים: הרבה בכי, המון כעסים, צעקות ושאלות ושוב בכי, ודיבורים וטיפולים ואכזבות, ושברון לב.
גיליתי כמה עמוק יכול להיות הכאב
עברה שנה מאז שגיליתי על הרומן שהיה, שנה בה הבעל פוטר מהעבודה בעקבות גילוי הרומן, שנה בה איבדנו חברים, שנה בה היציאה הפשוטה מהבית כדי להביא את הילדים מבית הספר הפכה לסיוט יומיומי מתמשך. שנה בה לא עבר יום בלי שאלות של איך ולמה, שנה שבה גיליתי כמה עמוק יכול להיות הכאב, כמה משתק הוא יכול להיות, שנה שבה איבדתי את התמימות ואת החבר הכי טוב שלי.
יחד עם זאת, זאת היתה שנה שבה בעקבות טיפול זוגי מוצלח, למדנו להכיר שוב זה את זה. שנה בה אני לומדת לאט לאט להאמין בו שוב. שנה בה למדתי להכיר ולהעריך ולאהוב מחדש את המשפחה.
את התמימות איבדתי לעד, אבל אולי את בעלי ואת המשפחה קיבלתי שוב במתנה.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם בגידה
לפנייה לכתב/ת 
