פגרת קיץ

המתכון נשמע מבטיח: קחו שני שחקנים צעירים עם רזומה מרשים (זואי דשאנל וג'וזף גורדון לוויט), שבצו אותם ב"סרט סאנדאנס" מתוק-מריר ומתחכם על יחסים במאה ה-21, הוסיפו פסקול עם נציגות מוזיקלית לכל אחד מחמשת העשורים האחרונים ושלל קריצות לתרבות הפופ, והכניסו לתנור. אלא שהתוצאה, למרבה הצער, פשוט לא מעוררת תיאבון.

"500 ימים עם סאמר" מנסה להתחקות אחרי סוג-של סיפור אהבה בין טום וסאמר, בחור ובחורה. לא זוג, לא חבר וחברה. למה? כי ככה היא רוצה. על הטוויסט הזה בסיפור הרומנטי השגרתי - כאן הבחור מאוהב והבחורה מסויגת ולא מאמינה באהבה - מושתתות 95 דקות שנעות לאורך ציר זמן, בין היום הראשון למפגש ליום האחרון. העלילה קופצת קדימה ואחורה בציר הזה, בין התקופה הרעה לתקופה הטובה.

השניים נפגשים כשהם עובדים יחד בחברה לייצור כרטיסי ברכה, מיקום שמאפשר פאנצ'ליינים למכביר על הקלישאות המודפסות שם בסיטונות. טום הוא אדריכל בפוטנציה שמוצא עצמו כותב תכנים קציפתיים, סאמר היא הילדה החדשה בעיר שמתחילה לעבוד כעוזרת המנכ"ל. 

מדובר בבחורה שאמורה להיות יצור פלא תכול עין עם לוק של עליסה בארץ הפלאות. מה מופלא בה כל כך? זאת לא נדע. מלבד הצהרתו של הקריין שהיא טיפוס שמסובבים אחריו את הראש, לצופה אין הזדמנות להיווכח בקסם הגדול. מה מניע אותה? לאן היא הולכת לאחר שהיא מתפטרת מחברת כרטיסי הברכה? והאם בכלל אכפת לנו? לא ברור.

גורדון לוויט ודשאנל. הפעם הבחורה בורחת ממחויבות

טום, לעומתה, הוא בחור נבון ובעל נפש רומנטית, וג'וזף גורדון לוויט אכן גדל מלהיות ילד פלא ("מפגשים מהסוג האישי") לבחור בעל נוכחות. אלא שנוכחותו בסרט הזה מתמצה בעיקר בלרבע את הלסת ולתלות מבט נוגה בחלל החדר. הנון-קונפורמיזם הקונפורמיסטי שלו מתבטא בקלישאות כמו לבישת חולצות של ג'וי דיוויז'ן והקלאש והקשבה לסמית'ס באייפוד שלו, כאחרון בני העשרה של 20 השנים האחרונות. ואם כבר מזכירים קלישאות, בשיא שברון הלב שלו, הוא נושא נאום חוצב להבות בפני הבוס וחבריו לכרטיסי הברכה: "האהבה היא שקר. אנחנו מוכרים שקרים".

אהבה בימי איקאה

תוך שעה קלה מתחילת המעברים בין תקופת החיזור (הכוללת סצנה מיותרת לחלוטין בה השניים משתובבים באיקאה), לכאב הלב, מתחדדת ההכרה: הצמד הזה פשוט לא מעניין. שיהיו יחד, שייפרדו, לא משנה. לא באמת מתחשק לצופה להריע מהיציע או להבדיל, לקונן. אף אחת מהאנקדוטות המתוארות בסרט לא מעניינת יותר מתיאור דייט מוצלח שהיה לחבר קרוב שלכם, שום סצנה לא הרבה יותר מסימפתית והעיסוק העצמי האובססיבי עוצר שניה לפני שהוא מעורר אנטגוניזם מוחלט.

"500 ימים עם סאמר". אולי הם לפחות רואים סרט מוצלח יותר

גם ללא הבעייתיות והחיוורון של הדמויות הראשיות, "500 ימים עם סאמר" לא לגמרי החליט מה הוא רוצה להיות. בבסיסו זוהי דרמה קומית אינדית, מהסוג שגודש את מסכינו בחמש השנים האחרונות ("ג'ונו", "גארדן סטייט" וכו'). אלא שבפנים נזרקו שלל גזירים והעתקות מסרטים אחרים.

מ"מכושפת" נגזרה והודבקה סצנת ריקוד המוני באמצע הרחוב, קומפלט עם הציפור הכחולה המצוירת. מ"החברה של גרגורי" (וקשה לאזכר את הסרט הנפלא

ההוא באותה נשימה עם הקשקוש היומרני החדש) נחמסה הדמות המעולה של האחות הקטנה של הגיבור, שמייעצת לו בענייני נשים בבגרות ונונשלנטיות שרק מדגישות את חוסר האונים שלו.

תוסיפו לזה קריינות א-לה מורגן פרימן, שנועדה להקנות לסרט תחושה של אגדה, קטעי פרודיה על אינגמר ברגמן ואיזכורים לרנה מאגריט וג'יי די סאלינג'ר, כדי שצופה האינדי הממוצע ירגיש בבית. מה שתקבלו הוא בעיקר עומס. עומס כרונולוגי ועומס ז'אנריסטי, שבסוף היום מותיר תחושה חלולה.