שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה הקצב: מוזיקה, רום וריקודים בקובה
    גיטרה, זמר עם אגן גמיש ונגנים עם קצב לטיני, והרי לכם הרכב סלסה שמרקיד את הצופים בכל פינת רחוב. מסע מוזיקלי לקובה, כפי שתואר במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות"

    אומרים שהדת היא אופיום להמונים. בקובה - זאת המוזיקה. והיא מתפרצת מכל מקום, סוחפת את הנשמה, מעלה חיוך על הפנים וזיעה על כל שאר הגוף, מפעילה באופן אוטומטי כמעט את הרגליים ואת שרירי האגן, ואז באורח פלא, גם מי שלא רקדו מעולם מרימים ידיים ברצון ומתמסרים לקצב.

     

    המוזיקה, כך מסתבר, היא דרך נפלאה להשכיח את המחסור, להשתיק את הרעב, להעלים את הכמיהה למנעמי החיים ואפילו להעביר מסרים פוליטיים וחברתיים. כמו ב"שלום ללא גבולות" - קונצרט רוק בינלאומי ענק שקידם את פנינו מיד עם הנחיתה בהוואנה הבירה.

     

    המופע - פרי יוזמה של אליל הזמר הקולומביאני חואנס - משך לכיכר המהפכה, לרגלי הפסל הענק של אבי האומה חוזה מארטי, ומתחת לאפם של דיוקנאות צ'ה גווארה ופידל קסטרו - מאות אלפי בני אדם.

     

    חואנס הכריז על הבמה בהתרגשות שלכיכר הגיעו יותר ממיליון בני אדם. אולי הוא הגזים אבל תושבי הוואנה מוכנים להישבע שהיו שם ארבעה מיליון. יהיה המספר אשר יהיה, כולם מסכימים שמדובר באירוע מכונן.


    קובנים לצד דיוקנאותיהם של ראשי המהפכה: קסטרו וגאוורה (צילום: AP)

     

    כיכר המהפכה, שבה עמד פידל קסטרו בראש ההפגנות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי, ובה נשא את נאומיו הארוכים ביותר - הייתה ב‭20-‬ בספטמבר 2009 גדושה בהמוני צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים ורוכלים שהגיעו להציע את מרכולתם. לבקשת המארגנים, הגיעו כל האמנים ורבים מהקהל בבגדים לבנים, סמל לשלום.

     

    "קובה חופשית! קובה חופשית‭"!‬ זעק חואנס מהבמה, ותחת המטרייה המחבקת של המוזיקה אי אפשר היה לדעת אם מדובר בקריאת עידוד לתנועת השחרור הקובנית מעריצות הקולוניאליזם ומניסיונות ההשתלטות הכלכלית של ארצות-הברית השכנה, או זעקה ליתר חופש במדינה שבה התושבים חיים תחת מלחציים כבדים של המשטר שעוקב אחרי כל צעד ושבה כל יוזמה פרטית מדליקה מיד נורות אדומות.

     

    כה אמר פידל לפני 50 שנה

    אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה בקובה, גם אם אתם רק אורחים לרגע באי הטרופי. היא נדחפת קדימה, ממש מול העיניים, בדיוקנאות של ראשי האומה שניבטים אל העוברים ושבים ברחובות הערים הגדולות כמו גם בעיירות נידחות, על בניינים רבי קומות ומעל לאמבטיית חרסינה כחולה של האישה שמחלקת דגים בתמורה לתלושי מזון.

     

    היא משתקפת בציטוטים מתוך נאומים של פידל קאסטרו שכתובים על קירות הבתים ובכל פינת רחוב. 50 השנים שעברו מאז המהפכה בהנהגת קאסטרו לא החלישו את עוצמת התעמולה. אם כבר, הם רק הגבירו אותה, וגם אם לא שמעתם את המילה "רוולוסיון" מימיכם, בתוך שעות ספורות של שיטוט בעיר תוכלו לדקלם, כמו כל קובני שמכבד את עצמו (ורוצה לשמור על עורו) ש"המהפכה היא אחדות, ענווה, אלטרואיזם, סולידריות וגבורה‭."‬ כה אמר פידל לפני 50 שנה.


    קסטרו. אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה בקובה‬ (צילום: AFP)

     

    בכלל, נדמה שהזמן בקובה עצר מלכת. המכוניות הענתיקות - אמריקאיות ענקיות זוללות דלק ורוסיות מרופטות משנות ה‭- 50 - כמו גם הבתים עם קירות הטיח המתקלף בהוואנה-ויאחה (העיר העתיקה‭,(‬ מספרים סיפור על זמנים אחרים, על עושר ופאר שהולכים ומתפוררים בפני הזמן ומול רוחות הים שמנשבות בלי הרף‭.

     

    "זאת הארץ היפה ביותר שראו עיני אדם‭,"‬ אמר עליה כריסטופר קולומבוס, שגילה את קובה ב‭,1492-‬ וגם היום, למרות העוני ולמרות עשרות שנים של דיכוי שלטוני - קובה היא עדיין מקום קסום ששווה להשקיע שעות של טיסה מתל אביב כדי להגיע אליו.

     

    המלצה 1: בלי מלון  

    כדי לחוות את ההנאה שבנכס האנושי, מומלץ לוותר על בתי המלון ולישון ב"קאסה פרטיקולאר" - חדרים בבתים פרטיים של תושבים, שמושכרים בהוואנה בתעריף של ‭25-20‬ קובאן קונברטיבלה (קו"ק = דולר‭,(‬ ובמקומות מרוחקים יותר גם ב‭15-‬ קו"ק ללילה (כולל מזגן, לא כולל ארוחת בוקר‭.(‬ זה זול, נקי, נעים, והעיקר - יוצא לפגוש את המקומיים, שחלקם דוברי אנגלית וכולם חביבים, עליזים, אוהבי בילויים ורק רוצים לעשות נעים לאורחים.

     

    עוד המלצה היא לעשות את הטיול בקצב של המקום, כלומר לאט. לא לנסות לכסות את כל האי בביקור של שבועיים. זה לא בלתי אפשרי, אך מאוד לא מומלץ, כי אז צריך לרוץ ממקום למקום ברכב שכור שעולה הון תועפות ‭60 -‬ קו"ק ליום לרכב הקטן ביותר עם מזגן, ושלא תעיזו לקחת אוטו בלי. הוואנה דורשת לפחות ‭4-3‬ ימים (ויש שיגידו שבוע) כדי להציץ אל מעבר לססמאות המהפכה, הבתים המתפוררים והררי האשפה ולראות את המימד האנושי, שמצליח לפרוח וליהנות מכל מה שיש.


    נשים קובניות מעשנות סיגר. המקומיים חביבים ואוהבי בילויים (צילום: AP)

     

    המשאב הטבעי המרתק ביותר במדינה, שיש בה שפע של יערות טרופיים, חופי חול בתוליים, מערות נטיפים ושדות טבק שמשתרעים עד האופק - הוא האנשים. "אנחנו עם שמח‭,"‬ אמר לנו שוב ושוב כל מי שפגשנו במהלך שבועיים של ביקור באי. וגם כשהקשינו והצבענו על ה"אין‭,"‬ הם התעקשו לדבר על ה'יש‭" :'‬אנחנו אוהבים את המשפחה, נהנים לפגוש חברים, לשתות ביחד, ולצאת לרקוד‭."‬

     

    "האהבה הזאת ניכרת בסלסה הקובנית‭,"‬ אומר ברק פלדמן, מדריך סלסה תלאביבי שמתמחה בריקוד השולט בקובה. "סוגי הסלסה האחרים, ויש רבים כאלה, מורכבים ומתוחכמים יותר, אבל בסלסה הקובנית מודגש הקשר בין בני הזוג‭."‬

     

    כולם רוקדים בקובה. צעירים וזקנים, רזים ושמנים, פיכחים והלומי רום. ילדים סופגים את נענועי האגן עם חלב אמם, וכשהם מגיעים לגיל של יציאה לבילויים הם כבר רקדנים מדופלמים, כי מי שיכול לשמוע מוסיקת סלסה בלי שהגוף יגיב בתנועה - מוטב לו שיעשה בדיקת שמיעה דחופה.

     

    המוזיקה בוקעת מכל פינה בכל מקום במדינה. במפעל לייצור סיגרים "לה קורונה" בהוואנה יושבים הפועלים ומגלגלים עלי טבק במרץ, כשמולם מסך טלוויזיה ענק, מכוון לערוץ המוזיקה, המשמיע סלסה סוחפת שאליה מצטרפים העובדים בשירה.


    רוקדים בהאוונה. ילדים סופגים את נענועי האגן עם חלב אמם (צילום: MCT)

     

    לרגע מתבקשת השוואה לשירי השחורים בשדות הכותנה של ארצות-הברית לפני 200 שנה, אבל השמחה המתפרצת שבסלסה עושה את כל ההבדל, וזה ללא ספק גורם לאצבעות לנוע בקצב מהיר יותר. קצב העבודה הוא בין 80 ל‭120-‬ סיגרים ביום (תלוי במקומו של העובד בפס הייצור‭.(‬ המוזיקה ללא ספק עוזרת להגיע למכסה הנדרשת.

     

    המלצה 2: לכו בעקבות המוזיקה  

    בבתי הקפה לאורך שדרת פראדו החוצה את העיר (שאי אפשר שלא לראות את הפוטנציאל שלה להפוך - עם התקצוב והשיפוץ המתאים - לשאנז-אליזה של מרכז אמריקה כולה‭,(‬ אפשר להיתקל בהרכבים מקומיים, שמופיעים במשך כל שעות היום.

     

    לא צריך הרבה בשביל זה: גיטרה אחת או יותר, זמרים (ורצוי שתהיה זמרת חטובה עם אגן גמיש‭,(‬ וכאלה שאחראים על הקצב הלטיני (נגני "מרקאס‭,"‬ "גווירוס" ו"קלאבה‭,("‬ והרי לכם הרכב סלסה שמסוגל להרקיד את השומעים גם בחום המעלף של הצהריים.

     

    המוזיקה בוקעת מכל חנות קטנה ברחוב אוביספו (קחו את שיינקין, תדללו מ-א-ו-ד את המבחר בחנויות, תוסיפו בתי קפה שמגישים סוג אחד של אורנג'דה ושני סוגי בירה בלבד, ואתם מתחילים להתקרב לחוויה של המדרחוב בהוואנה‭.(‬


    מנגנים בהאוונה. ההרכבים המקומיים מופיעים כל היום (צילום: יוסף ג'קסון)

     

    באי בתי הקפה מקבלים בונוס בצורת הרכבים מקומיים, מכל הגילאים, שמנעימים את זמנם (כריך ושתייה קלה ביום, פיצה או תבשיל שעועית שחורה בערב, אל תצפו לחוויה קולינארית בקובה, אבל האווירה‭ .( ...‬אין ספק שזאת לא רק הצגה לתיירים, כי ספטמבר נחשב לחודש חלש ביותר בתיירות המקומית. "עונת הישראלים‭,"‬ קרא לזה אחד המארחים שלנו. אנחנו הסנונית שמבשרת את בואם של גלי התיירים שבורחים מהחורף האירופי לשמש הטרופית המלטפת.

     

    מריקודי סלסה מסורתיים ועד ל"רגאטון" חושני

    בהוואנה, טרינידד וסנטיאגו דה-קובה אפשר לשמוע את הצלילים הקובניים מתנגנים ב"קאסה דה לה מוזיקה" (בית המוזיקה) וב"קאסה דה לה טרובה" (בית השירה) שכל מי שמכבד את עצמו בתחום המוזיקה שואף להופיע בהם.

     

    בקאסה דה לה טרובה, סיפרה לנו אלסה, שאצלה שכרנו חדר, מנגנים מוזיקה מסורתית יותר, מוסיקת סון, בעוד שבקאסה דה לה מוזיקה שומעים קצבים פרועים יותר של רגאטון והיפ-הופ קובני.

     

    מחירי הכניסה בקאסה דה לה מוזיקה בהוואנה נעים מחמישה קו"ק להופעה של להקה פחות פופולרית ועד ל‭20-‬ קו"ק להופעה של "לוס ואן ואן" - הרכב של 18 נגנים שהרעיד את הקירות בערב שבו ביקרנו במקום, מריקודי סלסה מסורתיים ועד ל"רגאטון" פרוע וחושני. כמעט פורנוגרפי.

     

    בטרינידד - עיר החוף שעל בתיה הצבעוניים הכריז ארגון אונסק"ו כאתר שימור בינלאומי - המופעים נערכים במקום פתוח, בחינם, והקהל מגיע בערב, כשהחום הופך נסבל קצת יותר, מתיישב ליד שולחנות, או על המדרגות המובילות לככר העיירה, ומשלם רק עבור השתייה.

     

    אפילו בויניאלס, עיירה קטנה במחוז פינאר דל-ריו - האזור שבו מגדלים את הטבק המשובח ביותר, ממנו עושים את סיגר הקוהיבה היוקרתי - אפשר למצוא מקום שאליו באים התושבים (וכמובן התיירים שגודשים את האזור בשיא העונה) כדי לשמוע מוזיקה, לשתות רום ולרקוד. ולא מועדון אחד, אלא שלושה.


    המוזיקה בוקעת מכל פינה בכל מקום במדינה (צילום: ערן סידי)

     

    "לא תודה, אני לא יודעת לרקוד‭,"‬ זה לא תירוץ כשמישהו מזמין אותך להצטרף לרחבה. מורים ומורות לסלסה יש בכל מקום, והם מוכנים לתת שיעורים לכל תייר מזדמן. 15 קו"ק לשיעור הוא מחיר זול מאוד יחסית ל‭150-‬ ש' שאני נדרשתי לשלם בתל-אביב, אבל בהתחשב בעובדה שמשכורת חודשית ממוצעת עומדת על 20 קו"ק - זאת הכנסה יפה מאוד.

     

    כך נראים חייו של התייר בקובה: מטייל ביום (באופניים, קטנועים, סוסים, כרכרות, או ברגל) ורוקד בלילה. למכורים הכבדים יש חברות נסיעות שמארגנות "חופשות סלסה" שכוללות שיעורי ריקוד בבוקר ובילוי במועדונים בערב. מי שיגיד שזה לא נשמע כמו חופשה אמיתית - כנראה לא רקד סלסה מימיו.

     

    העיקר המוזיקה

    למי שלא יכול להגיע לקובה בזמן הקרוב, ובכל זאת רוצה להתחבר למוזיקה, חמש המלצות של דובי לנץ:

     

    • ‭- Cuba mi amor 1/2‬ אלבומי אוסף שיצאו בארץ ונותנים תמונה מאוד מקיפה של סגנונות המוזיקה השונים בקובה מכל הזמנים.
    • "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" - האלבום הכפול בהופעה של הלהקה המיתולוגית בקארנגי-הול בניו-יורק.
    • "אוואטאר" - הדיסק האחרון של גונזאלו רובלקאבה - פסנתרן ג'אז שיצא מקובה וחי כיום בפלורידה.
    • ‭- "Akapelleando"‬ הדיסק האחרון של להקת ‭- Vocal Sampling‬ ששרה א-קאפלה בווירטואוזיות מדהימה.
    • כל אחד מהדיסקים של להקת "לוס ואן ואן" - חובה לחובבי הסלסה - טימבה-רגאטון.

     

    מודיעין שלום

    • המטבע: בקובה 2 סוגי מטבעות, קובאן קונברטיבלה (קו"ק) ששווה בערך דולר וקובאן פסו (קו"פ) ששווה ארבעה סנט. בחנויות, בבתי המלון, במסעדות ובכל מקום שתפנו אפשר לשלם בקו"ק בלבד. יש חנויות ממשלתיות שבהם המקומיים יכולים לשלם בקו"פ והמחיר זול בהרבה.

     

    • איך מגיעים? בהיעדר טיסות ישירות מישראל לקובה, אפשר לטוס דרך אירופה (מדריד, פריז, אמסטרדם) או דרך קנדה ומקסיקו. אפשר לנחות בהוואנה ובסנטיאגו דה-קובה והבחירה יכולה להיעשות על פי מסלול הטיול המועדף. מחירים: טיסות דרך אירופה עולות בין 800 ל‭1,200-‬ דולר. דרך קנדה זה יקר יותר.

     

    • לינה: לילה במלונות מקומיים נע בין 30 ל‭50-‬ קו"ק. כשבערים הגדולות הוא יכול להגיע גם ל‭120-‬ קו"ק. יש מלונות יוקרה של חמישה כוכבים שמחיר לילה בהם מגיע ל‭200-‬ קו"ק. רבים מנצלים את שירותי ה"קאסה פרטיקולאר" - חדר בבית של משפחה מקומית, מאובזר עם שירותים צמודים, (ולפעמים מזגן‭,(‬ שמחירו נע בין ‭25-15‬ קו"ק ללילה, לא כולל ארוחות.

     

    • מוניות: נסיעה בעיר במונית ישנה בלי חלונות ומזגן יכולה לעלות דולר ל‭10-‬ דקות נסיעה. במוניות חדישות יותר המחיר יכול להגיע לשישה קו"ק. מונית משדה התעופה למרכז הוואנה עולה 25 קו"ק אבל אפשר להתמקח.

     

    • משקאות: ב"קאסה דה לה מוזיקה" עולים מוחיטו, בירה ומים אותו דבר - שני קו"ק. גם "בקאסה פארטיקולר" שבה התארחנו, בעלת הבית הכינה מוחיטו פלילי בשני קו"ק בלבד. במלונות ובברים זה יכול להגיע גם ל‭8-‬ קו"ק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתופף קובני. המוזיקה היא אופיום להמונים
    צילום: ערן סידי
    מכונית קלאסית בהוואנה. העיר מוצפת בהן
    צילום: רויטרס
    רחוב בסנטיאגו דה קובה
    צילום: AFP
    מומלצים