שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שירת התרנגולים
    האמריקאים חוגגים את יום ההודיה עם תרנגול ההודו והארוחה המפוארת, אבל איך החג הזה בכלל התחיל ולמה הנשיאים הגדולים טרחו תמיד לחזק אותו? משה דור עם שירים והסברים

    יום ההודיה

    הַשָּׁנָה הִשְׁלִימָה לָחוּג עַל צִירָהּ,

    הָעוֹנוֹת בָּאוּ וְיָצְאוּ כְּמִדּוֹרוֹת,

    הַקָּצִיר הֻשְׁלַם וְנֶאֱסַף בַּמַּמְגּוּרָה

    וְנוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת הַצָּפוֹן הַקָּרוֹת.

    הַבֻּסְתָּנִים חָלְקוּ אֶת פִּרְיָם הַטּוֹב,

    הַשָּׂדוֹת הֶעֱנִיקוּ אֶת דְּגָנָם הַצָּהֹב-

    פִּתְחוּ אֵפוֹא לִרְוָחָה אֶת הַדֶּלֶת

    וְיוֹם-הָהוֹדָיָה יַחֲזֹר בְּמִצְהֶלֶת.

    (אלמוני)

     

    ההודיות - תורגם מהנוסח האנגלי של זמר-תפילה בשפת הָאִירוֹקוֹי, שנעשה בידי האריֶיט מאקסווֶל קונווֶרס ב-1908

    אֲנַחְנוּ הַנּוֹכְחִים כָּאן מוֹדִים לָרוּחַ הַגָּדוֹל עַל

    הִמָּצְאֵנוּ פֹּה.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל שֶׁיָּצַר גְּבָרִים וְנָשִׁים וְצִוָּה שֶׁהַיְּצוּרִים

    הָאֵלֶּה יִחְיוּ לָעַד לְמַעַן יִרְבּוּ וְיַפְרוּ אֶת הָאֲדָמָה.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל שֶׁבָּרָא אֶת הָאֲדָמָה וְנָתַן

    לַיְּצוּרִים אֶת תְּנוּבָתָהּ לִחְיוֹת עֲלֶיהָ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים מִן הַקַּרְקָע וְזוֹרְמִים

    בִּשְׁבִיל אַדְמוֹתֵינוּ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הָעֵצִים הַצּוֹמְחִים וְעַל הַנּוֹזְלִים הַנּוֹבְעִים

    מִתּוֹכָם לְמַעַן כֻּלָּנוּ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל עַנְפֵי הָעֵצִים הַמַּצְמִיחִים צְלָלִים

    לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ מַחֲסֶה.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הַיְּצוּרִים הַבָּאִים מִמַּעֲרָב,

    הָרַעַם וְהַבָּרָק הַמַּשְׁקִים אֶת הָאֲדָמָה.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הָאוֹר שֶׁנָּקַבְנוּ שְׁמוֹ אָחִינוּ הַיּוֹתֵר זָקֵן,

    הַשֶּׁמֶשׁ הֶעָמֵל לְמַעֲנֵנוּ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל כָּל הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים עַל

    הָעֵצִים וְעַל הַגְּפָנִים.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל נְדִיבוּתוֹ בְּיָצְרוֹ אֶת הַיְּעָרוֹת

    וּמוֹדִים לְכָל עֲצֵיהֶם.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הַחֲשֵׁכָה הַנּוֹתֶנֶת לָנוּ מָנוֹחַ

    וְעַל יְצוּר-הַחֲשֵׁכָה הַנָּדִיב הַנּוֹתֵן לָנוּ אוֹר, הַיָּרֵחַ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל הַנְּקֻדּוֹת הַמַּבְרִיקוֹת בַּשָּׁמַיִם

    הַנּוֹתְנוֹת לָנוּ אוֹתוֹת, הַכּוֹכָבִים.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל עוֹזְרֵינוּ, הַמְמֻנִּים עַל קְצִירֵינוּ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לוֹ עַל קוֹל הָרוּחַ הַגָּדוֹל שֶׁעוֹדוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמַע

    מִבַּעַד לַמִּלִּים שֶׁל גָּא-נֶה-אוֹ-דִי-אוֹ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָרוּחַ הַגָּדוֹל עַל שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַזְּכוּת הַיְּתֵרָה

    שֶׁל נְסִבּוֹת נְעִימוֹת אֵלוּ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לַאֲנָשִׁים הַיְּכוֹלִים לְזַמֵּר אֶת מַנְגִּינַת

    הָרוּחַ הַגָּדוֹל וּמְקַוִּים שֶׁיּוֹסִיפוּ לֵיהָנוֹת מֵהַזְּכוּת

    לְהַמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר אֱמוּנִים לִבְרִיתוֹ.

    אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָרוּחַ הַגָּדוֹל עַל הָאֲנָשִׁים הַמְקַיְּמִים אֶת

    הַטְּקָסִים בַּנְּסִבָּה הַזֹּאת.

     

    קרל סנדברג - חלומות אש

    (נכתב על-מנת להיקרא בקול, אם כך יעלה רצון, ביום ההודייה)


    סנדברג. חלומות אש

     

    אֲנִי זוֹכֵר כָּאן לְיַד הָאֵשׁ

    בְּגוֹנֵי הָאָדֹם וְהַזְּעַפְרָן הַמְהַבְהָבִים,

    הֵם בָּאוּ בְּגִיגִית רְעוּעָה,

    צַלְיָנִים בְּמִגְבָּעוֹת גְּבוֹהוֹת,

    צַלְיָנִים עִם לִסְתּוֹת בַּרְזֶל,

    שֶׁצָּפוּ שָׁבוּעוֹת עַל יַמִּים מְעֻרְבָּלִים,

    וּפִרְקֵי הָאַקְרַאי אוֹמְרִים

    שֶׁשָּׂמְחוּ וְהוֹדוּ לֵאלֹהִים.

     

    וְכָכָה

    הוֹאִיל וְהַגְּבָרִים בַּעֲלֵי לִסְתּות הַבַּרְזֶל יָשְׁבוּ

    וְאָמְרוּ "תּוֹדָה, אֱלֹהִים",

    עַל הַחַיִּים וְהַמָּרָק וְעַל מְעַט פָּחוֹת

    מֵהַנְּדָבָה הַנִּתֶּנֶת כַּיּוֹם לְנַוָּד,

    הוֹאִיל וְרוּחוֹת אֲפוֹרוֹת הֵפִיחוּ דְּגָמִים אֲפוֹרִים שֶׁל גֶּשֶׁם קַרְחִי עַל "צוּק פְּלִימוּת",

    הוֹאִיל וְהַגְּבָרִים בַּעֲלֵי לִסְתּוֹת הַבַּרְזֶל שָׁרוּ "תּוֹדוֹת, הוֹ אֱלֹהִים",

    אַתָּה וַאֲנִי, הוֹ יֶלֶד הַמַּעֲרָב,

    זוֹכְרִים יוֹתֵר מִתָּמִיד

    אֶת נוֹבֵמְבֶּר וְיֶרַח-הַצַּיָּד,

    נוֹבֵמְבֶּר וְהַגְּבָעוֹת מְנֻמְּרוֹת-הַצֹּהַב.

     

    וְכָכָה

    בְּשֵׁם הַגְבָרִים בַּעֲלֵי לִסְתּוֹת הַבַּרְזֶל

    אֲקוּם עַל רַגְלַי וְאֹמַר כֵּן עד שֶׁהַגְּמָר יָבֹא וְיֵלֵךְ,

    אֱלֹהֵי כָּל הַלְּבָבוֹת הַשְּׁבוּרִים, הַיָּדַיִם הָרֵיקוֹת, הַחַיָּלִים הַיְשֵׁנִים,

    אֱלֹהֵי כָּל הַחוֹפִים מֻשְׁלְכֵי-הַכּוֹכָבִים שֶׁל שְׁמֵי הַלַּיְלָה,

    אֲנִי וְיֶלֶד-אַהֲבָתִי נָקוּם הַיּוֹם יַחְדָּו עַל רַגְלֵינוּ וְנָשִׁיר:

    "תּוֹדָה, הוֹ אֱלֹהִים".

     

    לוסיל קליפטון - שיר שֶׁבַח

    לְדוֹדָתִי בְּלַנְשׁ

    שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה מֵהַדֶּשֶׁא לִשְׁבִיל-הַגִּישָׁה

    וּמִשָּׁם לָרְחוֹב בְּבֹקֶר יוֹם אָלֶ"ף אֶחָד.

    הֲיִיתִי בַּת עֶשֶׂר. מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי

    אִשָּׁה אֱנוֹשִׁית מְעִיפָה אֶת כַּדּוּר-הַסַּל

    שֶׁל גּוּפָהּ לְתוֹךְ תַּעֲבוּרַת הָעוֹלָם.

    שֶׁבַח לַנֶּהָגִים שֶׁעָצְרוּ בַּזְּמַן.

    שֶׁבַח לָאֱמוּנָה שֶׁאִתָּהּ הִתְרוֹמְמָה

    לְאַחַר דַּקּוֹת מִסְפָּר וְאָז הָלְכָה נֶאֱנַחַת

    לְאִטָּהּ בַּחֲזָרָה לְמִשְׁפַּחְתָּהּ.

    שֶׁבַח לַזְּרוֹעוֹת שֶֶהֵבִינוּ

    מְעַט אוֹ לֹא כְלוּם מִמַּשְׁמָעוּת הַדָּבָר

    אַךְ קִדְּמוּ אוֹתָהּ בִּבְרָכָה בְּלִי לִשְׁפֹּט,

    מְקַבְּלִים אֶת הַכֹּל כְּשֶׁם שֶׁיְּלָדִים עֲשׂוּיִים לְקַבֵּל,

    כְּשֵׁם שֵׁאלֹהִים.


    קליפטון. שבח לזרועות שהבינו

     

    הכל התחיל במאה ה-16

    הבאתי כאן צרור שירים לכבוד "יום ההודייה". הראשון הוא שיר אנונימי שצמח אי שם בנבכי אמריקה, יחד עם שירי-פולקלור רבים אחרים. איש אינו יודע מי כתב אותו ומתי נכתב. השני הוא "שיר הודיות" אינדיאני, שהיו מזמרים אותו בתפילתם בני שבט אִירוֹקוֹי, ואולי מזמרים אותו צאצאיהם גם כיום. הוא מבטא את תודות השבט ל"רוח הגדול", הבכיר בין אֵלֵי "האמריקאים הילידים".

     

    השלישי, פרי עטו של קארל סנדבֶּרג (1878-1967), ממשיך דרכו של וולט ויטמן ומי שמרחבי הערבה של המערב התיכון מתנשמים ביצירתו. ואחרון אחרון חביב שיר של תודה מאת לוסיל קליפטון (ילידת 1936), המשוררת השחורה הבכירה בימינו, שפשטותו הנפלאה אוצרת עומק רב.

     

    משהו מעין "יום הודיה" צויין לראשונה באמריקה, על-פי מחקריהם של מלומדים מסויימים, ב-8 בספטמבר 1565, במה שהיום הוא "סיינט אוגוסטין" שבפלורידה (אז מושבה ספרדית) והיה לו אופי דתי למהדרין.

     

    בכל אופן, "יום ההודייה" המוכר, זה שהמוני בית אמריקה שמחים בו בהסיבם אל שולחן הסעודה החגיגית, חל תמיד ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר. אם תזדמנו לארה"ב ותוזמנו לבית ידידים, תיווכחו שפריטי הארוחה היסודיים לא השתנו מימים ימימה: צלי תרנגול-הודו, מְלִית (ה-stuffing המפורסם), פשטידת דלעת ומרקחת של חֲמוּצִית, מין גרגרי-יער ששמם האמריקאי הוא cranberries.


    הכל התחיל עם האינדיאנים (צילום: Jupiter)

     

    האמריקאי הממוצע יאמר ש"יום ההודיה" בא לעולם בזכות הצליינים, ה-Pilgrims בלשון המקור. כוונתו לאותה חבורה של פרוטסטנטים קיצונים, שנרדפה באנגליה על-ידי כנסיית-המדינה האנגליקנית, ולבסוף פקעה סבלנותם וב-1621 הפליגו ב"מייפלאואר" לחוף המזרחי של אמריקה.

     

    הודייה, בעיקר לאינדיאנים

    שם, במאסאצ'וסטס של היום, הם הקימו מושבה חקלאית כושלת בשם פלימוּת' והגיעו עד סף רעב. מי יודע מה היה עולה בגורלם אלמלא אינדיאנים חשו לעזרתם ולימדו אותם פרק ב"חקלאות של חירום" ובציד. בסיוע המקומיים צדו הצליינים וליקטו ברווזי-בר, צבאים, דגים, צדפות, סרטני-ים, גרגרי-יער, ברבורים, קישואים ודלעות ומיני ירקות אחרים.

     

    קמח כמעט שלא נותר להם ולכן לא אכלו לחם. פשטידות דלעות לא יכלו להכין, כי לא היו להם תנורים, ומשום כך הסתפקו בדלעות מבושלות ובפירות מיובשים.

     

    אבל כשנתכנסו 53 "עולי הרגל" ו-90 האינדיאנים לסעודה, באותו יום חמישי של נובמבר של שנת 1621, נתנו הלבנים תודות לריבונו של עולם: זה היה "יום ההודיה" הראשון. בעקבותיו באו "ימי הודייה" אחרים, שצויינו בתאריכים ובמקומות שונים, עד שיום חמישי האחרון של נובמבר התבסס ודחה מפניו את כל הימים האחרים.

     

    כך או כך, אין ספק שתרנגול-ההודו, היסוד המוּסָד של הסעודה, לא היה שם כלל. רק לימים הגיע. באנגליה, ממנה באו ה"פילגרימז", היה הברווז הצלוי מרכז הסעודות החגיגיות. באנגלית תרנגול ההודו קרוי turkey (לא משום זיקה כלשהי לטורקיה, אלא בגלל הקול "טֶרְק-טֶרְק-טֶרְק" שהוא משמיע כשהוא פוחד) והוא שימש כסמל הלאומי של ארה"ב בטרם דחק העיט הַקֵּרֵחַ את רגליו.

     

    גם היה לו מליץ-יושר בדמות בנג'מין פרנקלין, מראשי המהפכה האמריקאית ואיש-מדע, שחייב את מעמדו הָרָם משום שהיטיב לרוץ ועיניו חדות. אבל אפילו פרנקלין לא יכול לְשַׁמֵּר את כבוד העוף החביב עליו. כך חולפת תהילת העולם.

     

    תודה לסקוואנטו על הצלופחים והתירס

    ההיסטוריונים אומרים ש"מורה-ההוראה" שלו חייבים הצליינים תודה בראש וראשונה היה אינדיאני בשם סקוואַנְטוֹ, יוצא שבט פּאטוּקְסֶט, שחי עם בני שבט אחר, וואַמְפָּאנוֹאַג שמו. סקוואנטו ידע אנגלית, כי לפני שחזר לאמריקה היה עבד באירופה ושוטט ברחבי אנגליה. הוא שלימד את "עולי הרגל" ללכוד צלופחים ולגדל תירס.

     

    בפרוץ המהפכה האמריקאית קיבל "יום ההודייה" מישנה תוקף בגלל תרומתו להדגשת ההווייה האמריקאית העצמאית והנפרדת. בדצמבר 1777 הכריז הקונגרס הקונטיננטלי, המוסד המייצג של שלוש-עשרה המושבות המורדות, את "יום ההודייה" כחג לאומי והמצביא העליון, ג'ורג' וושינגטון, שהיה לנשיא הראשון של ארה"ב, חזר ואישר אותו ב-3 באוקטובר 1789 וצירף לחג את ציון הנצחון על הגנראל הבריטי בֶּרְגוֹיְן בסאראטוגה.

     

    הכרזתו של וושינגטון היתה גדושה בהבעת תודה לאלוהים הכל-יכול, והצביון הדתי של "יום ההודייה" נשמר במרוצת השנים. הנשיא אברהם לינקולן מצא לנכון ולנחוץ לשוב ולהצהיר על תוקף החג ב-1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, ולאשרר את נובמבר כחודש שבו יצויין.

     

    הנשיא פראנקלין דילאנו רוזבלט שב והכריז על תְקֵפוּתוֹ ב-1939 ועודד את הפעילות המסחרית בחג כדי לחזק את המשק שעדיין סבל מהשֵׁפֶל הכלכלי. ב-26 בדצמבר 1941 ארה"ב כבר נכנסה למלחמת העולם השנייה, ורוזבלט חתם על החוק, שקודם לכן אושר על-ידי שני בתי הקונגרס, כי התאריך הרשמי והמחייב של "יום ההודייה" הוא יום חמישי האחרון של חודש נובמבר.

     

    במרוצת השנים נפוג והלך האופי הדתי הבלעדי של "יום ההודייה" וסופו שנעשה, קודם כל, יום-חג חילוני, שבו האמריקאים מתכנסים לסעודת-החג ב חוג המשפחה, והמוטיב העיקרי שבו הוא רגש האהדה שבני המשפחה ובנותיה חשים זה לזה בצד הַחֲבֵרוּת שאדם רוחש לידידיו ורֵעָיו.

     

    ההודייה איננה מתיייחדת איפוא לריבונו של עולם שהושיע את האמריקאים מהרעות שהתרגשו עליהם, אלא גם לאדם האמריקאי באשר הוא אדם, המטפח את סגולותיו האנושיות החיוביות בכוחות עצמו, ומסוגל להגשים מן "החלום האמריקאי" אשר אליו הוא נושא את נפשו.

     

    סוף כל סוף, כשבהתאם למנהג ישן מביאים לנשיא ארה"ב בערב "יום ההודייה" תרנגולי-הודו אחדים, שנגזר עליהם לעלות על שולחן הסעודה ולשמש הפריט המרכזי שלה, והוא חונן אחד מהם ומבטיח לו בזאת חיים טובים ובטוחים מכל רע בחווה מהוגנת עד יומו האחרון בדרך הטבע - בשר-ודם הוא המציל אותו ממוות, ולאו דווקא בורא עולם.

     

    אבל במקום הודייה

    כדאי להזכיר, כי ב-1970 הכריזו אחדים מדוברי השבטים האינדיאניים על "יום אֵבֶל" כלל-ארצי באותו תאריך עצמו שבו

    נחוג "יום ההודייה". ההגינות מחייבת להודות בצידקתם של "האמריקאים הילידים", המוחים בצורה כזאת על פשעי הלבנים כלפיהם. בה בעת אסור להתכחש להכרה בעוולות הללו, שקנתה לעצמה לא רק שביתה בין ההיסטוריונים ובין רבים וטובים מאזרחי ארה"ב, אלא גם, במידה לא-מבוטלת, בקרב מי שהסמכות לתקן אותן נתונה בידיו.

     

    ולסיום: אני כשלעצמי אינני נמנה עם חובבי הדלעת, אך מי שמתאווה לארוחת "יום ההודייה" אמריקאית לכל פרטיה וגינוניה, לא יוכל בלעדיה. אז, קוראים יקרים, קדימה אל ה"טֶרְקִי" וה"פַּאמְפְּקִין פַּאי", ה"סְטָאפִינְג" והקְרֶנְבֶּרִי. בתיאבון!

     

    לכל מדורי קול אמריקה לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים