הקפאה שמרתיחה
ההחלטה להקפיא בנייה ביו"ש מסיטה את תשומת הלב מהמכשולים הקריטיים לשלום, ומקשיחה את התנגדות הנשיא אובמה למדיניות הישראלית
ההחלטה שקיבל ראש הממשלה להקפיא את הבנייה היהודית בפועל ביהודה ושומרון ובירושלים המזרחית, מבוססת על הנחות מוטעות.
ההקפאה לא מרככת אלא מקשיחה את התנגדות הנשיא אובמה למדיניות ההתנחלויות בפרט ולמדיניות ישראל בכלל. כך, גם נאום "שתי-מדינות-לשני-עמים" ב-14 ביוני באוניברסיטת בר אילן הסלים את דרישות אובמה מנתניהו. כמו כן, נכונות נתניהו לשחרר מאות טרוריסטים פלסטינים תמורת גלעד שליט הביאה לדרישת אובמה לשחרור מאסיבי עוד יותר של טרוריסטים.
ההקפאה לא ממתנת אלא מגבירה את תאבון אש"ף (אבו מאזן) וחמאס (הנייה). ההקפאה מקצינה את תביעותיהם ומתדלקת את הטרור. ויתורים סוחפים של ראש הממשלה לשעבר ברק באוקטובר 2000 נענו באינתיפאדה רצחנית. ויתורים חסרי-תקדים של אולמרט, כולל פתיחת "תיבת פנדורה" של פליטי 1948, נדחו על ידי אבו מאזן.
ההקפאה משרישה את התפישה המוטעית כאילו הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון היא מכשול לשלום וכאילו קיימת הקבלה בין הקפאת הנוכחות היהודית לבין הקפאת הטרור הפלסטיני. כך מסיטה ההקפאה את תשומת הלב מהמכשולים הקריטיים לשלום: החינוך לשנאה המונחל על ידי אבו מאזן מאז 1994 וההתנגדות הערבית לקיומה ולא רק לגודלה של המדינה היהודית.
כניעת נתניהו לתכתיבי אובמה במישור הפלסטיני לא תשנה את גישתו לסכנה האיראנית ולצרכי ישראל. כניעה לתכתיבי נשיא אמריקני לא מהווים תנאי לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב. היעדר כוח-עמידה מול לחץ מכרסם בתדמית האסטרטגית של ישראל בוושינגטון ובמזרח התיכון. תפישת הכניעה לתכתיבי נשיא כמרכיב בשיתוף הפעולה עם ארה"ב מתעלמת מעוצמת הקונגרס האמריקני, במיוחד בכל הקשור לשיתוף פעולה עם ישראל, ופוגעת קשות בביטחונה הלאומי של ישראל.
האם הבנייה היהודית ביו"ש מהווה מכשול לשלום?
בספטמבר 2005 עקרה ישראל 25 התנחלויות בעזה ובשומרון, צעד שסלל את הדרך לעליית החמאס לשלטון, הסלים הברחות, ייצור ושיגור טילים ליישובי הנגב וכפה על ישראל את המלחמה בעזה בדצמבר 2008 ואולי אף את המלחמה הבאה ברצועה.
אובמה רואה בהתנחלויות את שורש העוינות הערבית כלפי ישראל. אך המתקפה הערבית/ פלסטינית על ישראל לא פרצה כתוצאה מהתנחלויות. אלה הוקמו רק לאחר מלחמת 1967, הרבה לאחר הקמת אש"ף ב-1964, מלחמות 1956 ו–1948, טבח יהודי חברון וגירוש יהודי עזה ב-1929, עקירת יישובי גוש עציון וטבח מתיישביו בשנות ה-20, ה-30 וה-40 והריסת כפר דרום ב–1948.
אם 300 אלף יהודים (17%) לצד 1.5 מיליון ערביי יו"ש הם מכשול לשלום, מדוע 1.4 מיליון ערבים (20%) לצד ששה מיליון יהודי "הקו הירוק" הם דוגמא לדו-קיום בשלום? אם עקירת יישובים ערביים ב"קו הירוק" תהווה הפרה של זכויות האדם, מדוע עקירת יישובים יהודיים מהווה תרומה לזכויות האדם ולשלום?
אם אובמה מצדיק התנגדות פלסטינית לנוכחות יהודית ביו"ש, האם יצדיק התנגדות ישראלית לנוכחות ערבית בתחומי "הקו הירוק"? אם נוכחות יהודית ביו"ש תחת שלטון פלסטיני תהווה הזמנה ללינץ' - מה יש להסיק מכך על כוונות הפלסטינים ועל זהות המכשול האמיתי לשלום?
אם הבנייה היהודית ביו"ש מהווה הצבה חד-צדדית של עובדות בשטח, מדוע אין מתייחסים כך לבנייה הערבית ביו"ש, הגדולה עשרות מונים? האם אין הלחץ האמריקני להקפאה חד-צדדית של הבנייה היהודית מלמד שאין מדובר במשא ומתן, אלא ב"משחק מכור" המסרס את עקרון ה"תן וקח"?
ריבונות ירדן ביו"ש הוכרה רק על ידי בריטניה ופקיסטן. הריבון האחרון ביו"ש, לפי האו"ם, היה המנדט הבריטי מ-1922 שהועיד את האזור לבית לאומי יהודי. סעיף 6 של המנדט מציין את זכות ההתיישבות היהודית בשטח, אותו הגדיר כערש ההיסטוריה היהודית.
השופט סטיב שוויבל, הנשיא לשעבר של בית המשפט הבינלאומי בהאג, קבע שנוכחות ישראל ביו"ש מעוגנת בזכות ההגנה העצמית, ולכן אינה מהווה "כיבוש". יוג'ין רוסטאו, ממחברי החלטת מועצת הביטחון 242, טען שליהודים הזכות להתיישב ביו"ש גם לפי 242. גם הסכם אוסלו וגרורותיו אינם אוסרים על התיישבות יהודית ביו"ש. ישראל אינה מיישבת על אדמות פרטיות, אלא על אדמות מדינה, ואינה עוקרת ערבים כדי להקים התנחלויות.
לפיכך, הקפאת הבנייה היהודית ביו"ש אינה מכשירה את הזירה המזרח תיכונית לשלום, אלא מרתיחה אותה.
יורם אטינגר, מומחה לארה"ב ולמזה"ת, מנכ"ל "במחשבה שנייה"
לפנייה לכתב/ת 
