שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המאמי הקטלנית
    בסרטו "קירות" מציב הבמאי דני לרנר מחסלת קולנועית קלאסית על רקע ישראלי עכשווי. למרות כמה סצנות מרשימות, התוצאה מתקשה לעמוד בציפיות. ונינט? ראויה לצל"ש


     

    הדימוי הקולנועי של המחסלת עוצב באופן אולטימטיבי בסרטו של לוק בסון, "ניקיטה" (1990). הדימוי הזה בוודאי עמד גם לנגד עיניו של דני לרנר בבואו לעצב את גיבורת סרטו השני "קירות", אישה מסתורית עם אקדח העובדת בשירותו של מאפיונר רוסי בתל אביב.

     

    הטריילר לסרט "קירות" של דני לרנר. בעייתי אך מעניין

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הסרט עוקב אחר האופן שבו הדימוי הזה הולך ונבנה, ומנסה להפיח בו רגשות אנושיים, משל היתה זו בובת פינוקיו קטלנית. הרקע הוא עכשווי וקונקרטי - אישה אוקראינית צעירה שהוברחה לארץ כדי לעסוק בזנות - אבל "קירות" מסרב להסתפק במישור הריאליסטי, והופך את דמותה של האישה לכזו המהלכת על גבול הפנטזיה. החיבור המשונה הזה, שבין ריאליזם חברתי מחוספס ופנטזיה גברית אלימה נוסח "להרוג את ביל", מעניק אמנם לסרטו של לרנר מידה רבה של עניין, אך גם הופך אותו ליצירה שאינה נטולת פגמים.

     

    סרט הביכורים של לרנר, "ימים קפואים" מ-2005, שהופק באופן עצמאי בתקציב זעום (25 אלף דולר) וקצר שבחים ותשואות (כולל פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה), סומן כאחת ההפתעות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. "קירות", שכבר נעשה בתקציב מוערך של כשלושה מיליון דולר כולל מאמי לאומית אחת בתפקיד הראשי, נדמה נועז ובעיקר מגובש פחות מקודמו, אף שגם הוא מעיד על היות יוצרו קולנוען סופר-מוכשר.


    "קירות". שתי נשים, קיר אחד באמצע (צילומים: ורד אדיר)

     

    הסרט מביא את סיפורן של שתי נשים תל אביביות המתגוררות בשכנות בדרום העיר. האחת היא זונה (נערת בונד אולגה קורילנקו מ"קוואנטום של נחמה") הנאלצת לשמש כמחסלת בשירות העולם התחתון הרוסי כדי שתוכל לשוב ולראות את בתה שנותרה באוקראינה. השנייה, כאמור, היא שכנתה (נינט טייב), קופאית קשת יום בסופרמרקט הסובלת דרך קבע מבעלה המתעלל (זוהר שטראוס). בין שתי הנשים מפריד קיר אחד, אך כאשר הן מתוודעות זו לזו ולגורלן המשותף, נרקם ביניהן קשר ייחודי, והשתיים יוצאות למסע של שחרור מהסביבה הגברית האלימה והמדכאת.

     

    על גגות תל אביב

    כקודמו בפילמוגרפיה של לרנר, גם סרטו זה מתרחש על רקע מציאות ישראלית מנוכרת והזויה. לרנר מעמיד כמה סצינות יפות מאוד, כמו זו שבה מלמדת המחסלת את שכנתה לירות באקדח, מעל גגות תל אביב ועל רקע סופת ברקים אקספרסיבית (לעבודת הצילום המצוינת אחראי רם שווייקי, שתרם גם את השחור-לבן היפהפה של "ימים קפואים").


    מתוך הסרט. קרב מופרך על קו נידח

     

    הוא גם משכיל למקם את הסיפור במסגרת הקשרים ישראליים ואפילו יהודיים - למשל, סצינה מפתיעה המתרחשת במקווה, ומובילה את הסרט אל מחוזות הגאולה וההקרבה שהפכו נפוצים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות (ע"ע "ללכת על המים", "שנת אפס" ו"מחילות", רשימה חלקית בלבד).

     

    מנגד, ניכרות בסרט כמה הכרעות שהולכות ונראות טריוויאליות ככל שהעלילה מתקדמת. כך, למשל, ההקבלה בין המחסלת הזרה והקופאית הישראלית שנותרת פשטנית - שתי נשים, גורל אחד, קיר משותף. לו לפחות היתה האנלוגיה הזאת מתפתחת בכיוון מקורי ומפתיע, או אם היתה דמות אחת מאירה באופן בלתי צפוי את האחרת.

     

    אפשר גם אחרת

    אם, נניח, דמותה של המחסלת היתה מייצגת איזושהי פנטזיה אפלה ומשוחררת של הקופאית האפורה (והדמיון הפיזי בין השתיים בהחלט מניח את האפשרות הזו, וכמו גיבורת "ימים קפואים" גם קורילנקו פה עוטה מעיל עור שחור ארוך שמייצג איזושהי פנטזיה של נשיות פילם נואר'ית). אבל ב"קירות", מה שרואים הוא מה שיש, והקשר בין שתי הדמויות הללו אינו מתעלה אל מעבר למובן מאליו.


    פרידמן וקורילנקו. החלק הטוב של הליהוק

     

    להבדיל מ"ימים קפואים", נדמה לעיתים שלרנר לא ממש בטוח לאן סרטו הנוכחי (שאת התסריט לו כתב עוד לפני שעשה את הסרט ההוא) הולך. יש בו רגעים מופרכים, כמו סצינת ה-showdown הסופית שמתרחשת באוטובוס לאילת, שנוסעיו ונהגו נסים ממנו, לצד רגעים אינטימיים יפים - ובהזדמנות זו ראוי לצל"ש את הופעת הבכורה הקולנועית של נינט, שהכימיה בינה לבין השחקנית האורחת מאוקראינה פועלת היטב.

     

    יש בו ליהוקים תמוהים - זוהר שטראוס מתקשה לשכנע בתפקיד הבעל האלים - לצד הופעות מבריקות, כמו זו של ולדימיר פרידמן המעולה כמאפיונר השטני הסוחט את השוהה הבלתי חוקית. ההיטלטלות הזו בין סצינות בלתי משכנעות (קרב

    היריות בקו תל-אביב - אילת) ומרשימות (מחווה נפלאה לבריאן דה פלמה בסצינת חיסול במועדון), ובין הטריוויאלי למקורי - היא שהופכת את "קירות" לסרט לא אחיד ברמתו.

     

    "קירות" מונע כולו מתשוקה אמיתית לקולנוע שניתן לחוש בה ולהעריך אותה. זה אולי לא מפתיע את מי שמכירים את לרנר ואת היותו סינפיל אמיתי. ולהבדיל מבמאים צעירים אחרים שמקפידים להלך בנתיבים סלולים היטב ומשומשים, לרנר הוא יוצר קולנוע מקורי שמעורר את הרצון לעקוב אחריו. סרטו זה אמנם אינו עונה על מלוא הציפיות שנתלו בו, אבל מצד שני, אולי אי אפשר היה אחרת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נינט. ראויה לצל"ש
    צילום: ורד אדיר
    קורילנקו. הכימיה פועלת היטב
    צילום: ורד אדיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים