מהחנוכיות ל"טיש": טיול מוּאר ומסקרן בירושלים

הראל סטנטון מצלם ומרצה בכל העולם, ולרגל החג שיתף אותנו בסדרת תצלומים מלאי אור ושמחה משכונות החרדים בבירה

החנוכייה נועדה לבשר על הנס. בירושלים, למרות הקור העז והגשם של דצמבר, מקפידים על מנהג זה, ומניחים את החנוכיות בחוץ. לכן יצרו הפחחים הירושלמים מתקן מיוחד ל-9 נרות, ובו שתי ארובות אוורור. יש המאלתרים ולוקחים אקווריום ישן.

חנוכה בירושלים

בישיבות ובכוללים אפשר לראות אשכול חנוכיות יורד מהקיר. תחילה יוצקים מים, ורק אז יוצקים שמן זית. זאת, כדי לחסוך בשמן וכדי שהמים יעלו בפתיל כשייגמר השמן ויכבו את האש.

מימי ראשית החסידות היו עורכים "טיש" (בגרמנית וביידיש: שולחן) בערבי שבת או חג. בסיום הסעודות בבתיהם נהגו החסידים ללכת לבית הרב, להסב אל שולחנו, לאכול משיירי הארוחה, לשמוע סיפורים ולשיר שירים.

בחסידויות הגדולות נהפך מנהג הטיש אירוע המוני. זקני הקהילה ומכובדיה יושבים משני צדי השולחן. הרבי מחלק שיירים סמליים בלבד של אוכל, ואז עוברים לשירים ולניגונים הייחודים לחסידות, כי עיקר הטיש הוא בחברותא - ולא באוכל.

בחנוכה, חסידי קהילת בעלז מגיעים מרחבי העולם להיכל שבשכונת רוממה הירושלמית. האדמו"ר מדליק את הנרות, ואלפי החסידים לובשים "בצ'קה" (המעיל השחור הארוך) וחובשים כובע קטיפה האופייני לחסידות.

כשמתקרב האדמו"ר נשמעות הקריאות "שה! שה!" ברחבי הקהל, ומשתרר שקט. האדמו"ר מברך על הנרות, ומכל הגרונות בוקע "אמן" אדיר. ושוב, אחרי החלק הטקסי של הברכה והדרשה מגיע החלק הטיפוסי לקהילה: השירה החסידית. לכל אחד משמונת ימי החנוכה יש רפרטואר שירים אחר.

הצטרפו אליי למסע בין תצלומי חנוכה מהשנים האחרונות.