שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הדור שלא ידע את יוזף

    הוא היה גולה מתמיד, ניבא חלק מהרעות החולות של המאה ה-20 ומת בצורה מסתורית בקפה פריזאי. ועדיין פה לא ממש גילו אותו. אוריאל קון על יוזף רות' היהודי, שהעולם מציין 70 למותו

    70 שנה חלפו מאז אותו 27 במאי; לפי העדויות והאגדות, גופתו של יוזף רות' נמצאה בבית הקפה הפריזאי "לה טורנון" ברובע הלטיני, ממש ברחוב בו התגורר. ראשו היה נפול על שולחנו ובתווי הפנים שלו היו מצוירים עדיין סימנים רבים של התעללות פיזית.

     

    עדי הראייה (שאולי היו גם כן כותבי האגדה) ידעו כי אין מדובר באלמוני, קבצן או פושע המסובך עם החוק, אלא שמדובר באחד מגדולי הסופרים האירופיים. רות' נקבר בבית הקברות לעניים "Thiais" בדרום פריז, בטקס מוזר ביותר בו נכחו יהודים אורתודוקסים, קתולים, קומוניסטים ואוסטרים אוהדי המונרכיה. מאפייני הקהל תאמו, אולי, לאלו של רות עצמו – שהיה יהודי, קתולי, סוציאליסטי ואוהד המונרכיה האוסטרו-הונגרית.


    רות'. התגלמות האדם והסופר המודרני

     

    בכל זאת, מעבר לקוריוזים אשר מילאו את כל חייו, רות' היה הרבה מעבר לכך; הרבה מעבר לכותב שישה עשר רומנים חשובים, קובצי סיפורים ואלפי מאמרים עבור העיתונות הגרמנית, אשר ביססו את מעמדו כאחד העיתונאים המוערכים ברפובליקת ווימאר. 

     

    יוזף רות' נולד בעיר ברודי (גליציה), על הגבול בין האימפריה האוסטרו-הונגרית ורוסיה. הוא גדל באווירה תרבותית שבה מיעוטים התקבלו בחום וחיו יחדיו בשלווה. הוא התגורר שנים רבות בוינה, שם הוא למד, ומאוחר יותר, עם נפילתה של האימפריה ב-1918, המשיך לנדוד וכך הגיע לברלין, שם הוא מיסד ופיתח את סגנון כתיבתו הייחודית.

     

    בברלין של שנות ה-20 הוא הופך להתגלמות האדם המודרני החווה לראשונה את תופעות הלוואי של החיים בעיר הגדולה והיופי האינסופי המצוי בהם. רות' עבד ככרוניסט בעיתונים והביא לשיאו את סוגת ה-Feuilleton - מאמר עיתונאי הנמצא על גבול הפרוזה והמסה הקלילה.

     

    במסגרת עבודתו הוא נכנס לאזורים התת קרקעיים של העיר: בארים, בתי זונות, בתי מרחץ טורקיים, שכונות מהגרים, אזורי עוני, חדרי אוכל לנזקקים וכיו"ב, ועשה זאת כמו חוקר המסתובב עם זכוכית מגדלת על גופות האלמונים המתגלות בפאתי ברלין, ועל פרצופי היהודים המסכנים המגיעים מאירופה המזרחית.

     

    כך הוא צייר פרסקו מדויק של תקופתו, ודרכו הצליח לחזות את מה שעתיד היה לבוא: עליית הנאצים לשלטון, השואה, הסכסוך הישראלי-ערבי. הכתיבה של רות הורכבה מפרגמנטים שסחפו את הקורא לעולם מהפנט ואבוד. הכתיבה בגוף ראשון ובזמן הווה הגבירה את עוצמת הטקסטים, והעניקה להם נימה דחופה וטרגית.

     

    היופי של הזבל, הפואטיקה של העיוות

    "כרוניקות ברלינאיות" (1920-9) ו"יהודים נודדים" (1927) הם דוגמאות מצמררות, המאששות את איכות כתיבתו של רות'. מדובר בכתיבה סובייקטיבית הלובשת צורה כביכול דוקומנטרית ובלשית, תוך כדי החיפוש אחר הפואטיקה של העיוות, כלומר - היופי בפח הזבל ולא ב"בנקט" והיופי באדם הבודד ולא בלאום. לכן, עם עזיבתו המאוחרת יותר לפריז ב-1933 הוא יכתוב לנו כי הלאום שלו אינו יותר מהשפה שבאמצעותה הוא מתקשר (הגרמנית).

     

    ספרים רבים של רות' עוקבים אחר גלותו ממדינה למדינה, מקפה לקפה, מבית מלון לבית מלון ומאכזבה לאכזבה. הנסיבות השפיעו עליו רבות והוא מצא את נחלתו בשתייה ובסיפורים הגובלים באבסורד שהוא היה מספר לחבריו, אשר כללו בעיקר המצאות אוטוביוגרפיות בדויות ועבר מפואר שהוא מעולם לא חי.


    חזה את עליית הנאצים לשלטון (צילום: AP)

     

    רות' המשיך לכתוב עד הסוף, למרות אשפוזה של אשתו הסכיזופרנית ורציחתה על ידי הנאצים; למרות הופעתו ברשימה השחורה הראשונה שהופצה בגרמניה שכללה 110 סופרים אסורים; למרות שהוא התאים כמעט לכל הקטגוריות הפסולות אצל יוזף גבלס, ולמרות שחבריו נפלו קורבנות של הנאצים, וברחו, והתאבדו והשתגעו, או הפסיקו לדבר עמו.

     

    רומנים כגון "אגדת השתיין הקדוש" (1939), הלוויתן" (1939), "מלון סבוי" (1924), "כור העכביש" (1923), "המרד" (1924) או "עדויות הרצח" (1936), מלווים את מסעותיו בזמן ובמרחב, ולמעשה מקדימים סופרים כגון טרומן קפוטה, ארתור מילר או פול בואולס בעשרות שנים.

     

    הרומנים הללו מהווים דוגמא למופת כתיבתו החדשנית והמודרנית של רות', אשר נוצרה במיטב המסורת של ה"אובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlinchkeit), אם כי בסגנון יותר אקלקטי ואנושי. כך נשלם דיוקנו הראשוני של יוזף רות': המיוסר, הטפילי, המשוטט, השואל יותר ממה שהוא מבין, הכותב סקיצות יותר מאשר רומנים מוגמרים, והרואה תמונה מיקרוקוסמית דרכה הוא מפרש את העולם. 

     

    גוועלד האוונט-גארד הזה

    בכל זאת, המודרניזם לא תמיד התקבל בברכה בחברה המשונה של סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20: לעיתים קרובות אווירת הפתיחות והניסיוניות התנגשה עם השמרנות הקנאית ביותר. מספיק לזכור כי לצד העשייה האמנותית של אישים כגון אלבן ברג, ארנולד שנברג, וולתר גרופיוס או ז'אן ארתור רמבו, ראו אור ספרים כגון "התנוונות" (Entartung, 1893) מאת מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית העולמית, ובו הוא דאג להשפיל את מיטב העשייה האוונט-גארד בכל מילות הגנאי האפשריות. 

     

    האמנות המנוונת הפכה מאוחר יותר לנושא פופולרי ללעג בקרב התנועה הנאצית, אשר הציגה את מיטב האמנות המוחרמת בשתי תערוכות מפורסמות (Entartete Kunst-1933 ,Entartete Musik - 1938). ללא ספק רות' הזדהה יותר עם מושא הפוסטר הנאצי הלועג לאופרה "ג'וני שפילט אאוף" מאת ארנסט קרנק – המציג נגן סקסופון יהודי, שחור, קומוניסט והומוסקסואלי – מאשר עם דעותיו השמרניות של מקס נורדאו.

     

    בנוגע לציונות, רות התנגד בחריצות לאידאולוגיה שהוא החשיב כמזיקה למהותו של העם היהודי; בכרוניקה "מקדש שלמה בברלין" שפורסמה בספטמבר 1929 בעיתון Das Tagebuch כתב רות' שצר לו על העובדה שהעם היהודי חוזר לשלבו הפרימיטיבי, כלומר - אל השאיפה לבית לאומי.

     

    רות' קרא את העיתונים הציוניים שהודפסו בגרמניה והתנגד לנימה הלוחמנית שלהם, ליצירת הדימוי ה"מכבי" של היהודי, לחיקוי הכתיבה של העיתונים הלאומניים הלוקאלים, לחוסר הרגישות כלפי הדם האנושי שנשפך בפלסטינה, כאילו מדובר באיזה "נוזל משני", אשר שפיכתו מסמלת את המבוא לניצחון הצפוי מול הערבים.

     

    "כאן ניתן לראות", כתב רות, "כי הדעה שהיהודי הנו חכם יותר מן העמים האחרים היא מוטעית לחלוטין. לא רק שהם לא יותר חכמים אלא לעיתים קרובות יותר טפשיים. לא רק שלא מקדימים את זמנם, אלא שחוזרים אחורה. מחקים את כישלונם של האידאולוגיות האירופאיות".

     

    בדומה לקולגה שלו וולטר בנימין רות' לא הגיע לאוניברסיטה העברית בירושלים. רות נשאר בפריז ואילו בנימין התאבד לפני שהספיק לברוח לאמריקה. אילו רות היה שורד את 1939, ייתכן כי היה מלווה את בנימין במסעותיו, אך לא כך היה: רות עדיין נמצא מת כשראשו נפול על שולחנו בבית הקפה הפריזאי "דה טורנון" ברובע הלטיני, ממש ברחוב בו הוא התגורר, כתב ושתה. שתה ושתה.

     

    מופיע על בול אוסטרי

    למרות שעולם הספרות נוטה להגדיר אותו כמעין גרסה יהודית לסקוט פיצג'רלד או ארנסט המינגווי, ראוי גם לשייך אותו לקבוצת סופרים אחרת, אפלה וחמקמקה, שהסתובבה פחות או יותר באותה טריטוריה סמיכה בהיסטוריה, ותרמה, בצורה בלתי נראית, לשינוי פני הספרות המודרנית.

     

    היא כללה בין היתר את פרננדו פסואה בפורטוגל, ז'ראר דה-נרוול בצרפת, רוברטו ארלט בארגנטינה, וולטר בנימין בגרמניה, רובן דריו בניקרגואה (סופר אשר טבע את המושג "מודרניזם") ואדגר אלן פו בארה"ב. ויוזף רות איפה? כיום האוסטרים מחשיבים אותו כסופר אוסטרי (אפילו הנפיקו בול על שמו), וזאת למרות שהאזור בו הוא נולד וגדל מתחלק כיום בין אוקראינה לפולין. מטאפורה אפקטיבית לזהותו הגלותית הנצחית.

     

    אפשר לומר כי רות' היה סופר קשה לעיכול עבור האליטות הספרותיות בישראל; שפע של תרגומים ראו אור בשנות ה-80 וה-90, והקהל המקומי בעיקר זוכר לו את "מצעד רדצקי" (1932) ו"איוב" (1930). במידת מה הממסד היה שקוע בספרות האירופית השמרנית של המאה ה-20, או לחילופין בספרות היפה של המאה ה-19.

     

    בכל זאת, הזמנים השתנו; כיום אף ניתנת לנו האפשרות לשוב ולהאזין ליצירותיהם המופלאות של האנס קראסה

    או של פאבל האס, וכן לקרוא שוב את ספריו של רות', אשר ביכולתם בהחלט לתרום לפיתוח קבלתנו את הספרות החדשה ולהניח לרגע בצד את הריאליזם הבורגני ומימושו ברומן העלילתי הקלאסי. 

     

    ראשו הנפול של יוזף רות בשולחן בית הקפה נגרם מ"דליריום טרמנס", תוצאה של הרגליו הלא בריאים. אז אולי אי אפשר לקרוא לזה רצח. אבל ניתן לטעון כי רות' אכן נרצח בצורה סימבולית על ידי חבריו, על ידי החברה, על ידי בני עמו בגלל היותו שונה, חריף, בלתי מתפשר וביקורתי כלפי העולם בו הוא חי.

     

    באגדה שאני מספר לעצמי ראשו של רות נופל ללא רוח חיים על שולחן בית הקפה, לאחר שהוא חוזה את מצב הספרות הישראלית של סוף המאה ה-20. בנוגע לפרשת הרצח באמצעות תהליך השיכחה, יש להיזהר: יש האומרים כי עדיין מחפשים את האשם.

     

    אוריאל קון, ארכיטקט, עורך סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל ויועץ ספרותי בהוצאת כתר, סדרת "ליברו"

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים