שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יומן מצולם: רופאים מישראל הצילו עיניים במיאנמר
    עם ציוד פרימיטיבי, צוות שלא מדבר אנגלית והפסקות חשמל באמצע הניתוחים עמלו ארבעה רופאי עיניים וטכנאי מישראל כדי להחזיר לתושבי מיאנמר, בורמה לשעבר, את האפשרות לראות. תיעוד מיוחד ל-ynet של הרופאים שהיו שם בליווי צילומיה של ורדי כהנא, שתיעדה את המסע מטעם ארגון "עין מציון" בעדשת מצלמתה

    השעה 8 בערב. השמש במנדליי כבר שקעה ואנו יוצאים מחדר הניתוח, סחוטים אך מלאי סיפוק. אישה בורמזית בלבוש מסורתי מתקרבת אלינו, פניה מוארות. היא מדברת בשפתה, ולמרות שאנחנו לא מבינים, אנחנו יודעים שהיא מודה לנו. לפני כשעה ניתחנו את בתה, והתמונה הזו תחזור על עצמה עוד פעמים רבות: אנשים אסירי תודה שלולא הגעתנו, היו נשארים עוורים בתוך חברה ענייה שאינה מסוגלת להכיל את ענייה. שבועת הרופא שנשבענו עם סיום לימודי הרפואה, מקבלת כאן משמעות מיוחדת במינה.

     

    מדינה ענייה ומוחרמת

    יצאנו למיאנמר כמשלחת בת שבעה מתנדבים מטעם הארגון "עין מציון" כדי לטפל בחולים במחלות עיניים ."עין מציון" הוא ארגון הומניטרי, ללא מטרות רווח, שהוקם על-ידי איש העסקים הישראלי נתי מרכוס ומטרתו: סיוע רפואי לנזקקים ברחבי העולם. הארגון פועל בשתוף פעולה עם מש"ב (האגף לשיתוף פעולה בין-לאומי במשרד החוץ), הג'וינט העולמי ומד"א וזוכה לתמיכה של גופים מסחריים ופרטיים.

     

    כיעד למסעה של המשלחת הנוכחית נבחרה מיאנמר, מדינה בדרום מזח אסיה הגובלת בתאילנד, לאוס, סין, הודו ובנגלדש. היחסים החמים בינה לבין ישראל התבססו כבר בשנות ה-50, אז הכירה מיאנמר (בורמה בעבר) במדינת ישראל, בניגוד לרוב מדינות אסיה.

     

    מיאנמר היא מדינה ענייה ונחשלת, הנשלטת זה יותר משני עשורים על-ידי חונטה צבאית. בשל כך, היא מוחרמת על-ידי רוב העולם המערבי. אין שיתופי פעולה או חילופי ידע בין מוסדות, והסיוע היחידי מגיע דרך קרנות פרטיות ומתנדבים בעמותות עצמאיות.

     

    צוות המשלחת שלנו כלל ארבעה רופאי עיניים מנתחים: ד"ר צבי סגל, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים נהריה; ד"ר שמואל לברטובסקי, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים ברזילי; ד"ר נדב בלפר, רופא עיניים בכיר בבית החולים סורוקה, ד"ר נירית בורלא, רופאת עיניים בכירה בבית החולים שיבא; חובב נוטמן, מומחה לציוד רפואי, הצלמת ורדי כהנא; ונתי מרכוס, יו"ר הארגון וראש המשלחת.

     

    צילום: ורדי כהנא

     

      

    אוכלים צהריים על מיטות החולים

    תחילת מסענו בעיר פיאפון שבדרום מיאנמר - אחת מהערים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר במהלך סופת הציקלון נארגיס ב-2008. ככל שהתקדמנו לכיוון פיאפון הנוף הפך בוצי יותר, ולצדי הדרך ראינו בתי במבוק על כלונסאות בצדי תעלות מים ואנשים מתרחצים לצד להקות ברווזים ותאו. במיאנמר רוב המים לשימוש אדם הם מים מטוהרים או מי גשם. לצד כל בית ניתן לראות מיכלי חרס גדולים לאגירת מים המכוסים במכסה מאולתר מצמיג מכונית.

     

    עברנו את "גשר השיחה האחרונה" (שלאחריו הניידים שובקים והתקשורת, שגם כך לא רציפה במיוחד במיאנמר, הופכת בעייתית עוד יותר) - והמשכנו לכוון פיאפון. זו אמנם מכונה עיר, אבל כוללת בעיקר את אותן בקתות במבוק האופייניות לכפרים, רק צפופות ורבות יותר. יש מבני בטון במרכז העיר, אבל גורדי שחקים אין.

     

    ליד המבנה הראשי של בית החולים, מתחת לסככות במבוק, ראינו עשרות חולים שממתינים. הם ישבו בסבלנות, בלי טענות, מענות או "פרוטקציות", פשוט מחכים שיקראו להם.  


    בכל מקום חיכו לנו בסבלנות מופתית (צילום: ורדי כהנא)

     

    בית החולים הוא מבנה מטויח בצבע ירוק עם רצפת בטון חשוף, עם חרקים לא סטריליים בעליל שמתעופפים בכל מקום. בחדרי החולים שורות ארוכות של מיטות ברזל צבועות בצבע לבן מתקלף וללא מזרונים. החולים שוכבים על מחצלות המונחות על המיטות. על פרטיות החולה איש לא שמע כאן. אף לא וילון או מחיצה אחת נראים בין המיטות. במחלקת נשים יושבים גדודי מבקרים ואוכלים ארוחות צהריים על מיטות המאושפזות. גם הטיפולים הרפואיים מבוצעים לעיני כל המשפחות המודאגות. אנו בודקים את חדרי הניתוח, אם ניתן לכנותם כך. הם מחולקים לחמישה חדרונים קטנים, ישנים ומתפרקים. בחדר הניתוח מזגן אחד בלבד שגם הוא פועל רק לסירוגין עקב הפסקות החשמל, כך שהחום בחדרי הניתוח עולה על 30 מעלות. לא ברור לנו איך נוכל לנתח בתנאים הללו. במקביל לפריקת הציוד והכנת סטים של כלי ניתוח, כשהבגדים לחים ונדבקים לעורנו, בדקנו ומיינו את החולים לקראת הניתוחים ביום המחרת.

     

    הפסקת חשמל באמצע הניתוח

    במסדרון הכניסה לחדר הניתוח כבר ממתינים לנו עשרות החולים שבוהים בנו או באוויר (תלוי בסמיכות הקטרקט העכור שמכסה את העין). אנחנו נכנסים לחדר שבו אוחסן הציוד ופוגשים בנמלים המטיילות באין מפריע, ובחגבים גדולים המקפצים בכל פינה. אחד מהם החליט ללון בקופסת סכיני הניתוח והבהיל אותנו כשהפרענו את שנת הבוקר שלו.

     

    שני החולים הראשונים מוכנים לניתוח במקביל. מסתבר כי אחד משני מכשירי הפאקו - מכשיר לניתוח קטרקט שבעזרתו מרסקים ושואבים את העדשה העכורה שבעין - שבק חיים. האנגלית של צוות חדר הניתוח הבורמזי המקומי בסיסית ביותר (יס, נוו, הלו), והתקשורת החיונית כל כך לעבודה - קשה.

    ופתאום -חושך, הפסקת חשמל. המיקרוסקופים והמכשירים מפסיקים לעבוד. הפסקות החשמל במיאנמר הן דבר שבשגרה ויכולות להמשך דקות ארוכות. הצוות המקומי, שמכיר את הבעיה מניתוחים אחרים ,מוכן עם פנסים להאיר את השדה הניתוחי, אבל לניתוחי עיניים בהם נדרש מיקרוסקופ אור, פנס לא ממש עוזר. אנו ממתינים בסבלנות עד תום הפסקת החשמל, מקוים שגם סבלנותו של המנותח ששוכב על המיטה לא תפקע.

     

    בתום היום, עברנו ליד הסככה עם החולים שהוזמנו לניתוחים ונדמה היה כאילו מספרם לא התמעט כלל. מתברר שהשמועה על בואנו עוברת מפה לאוזן ובמקום מתווספים עוד ועוד חולים.

     

    למחרת, לאחר בדיקת המנותחים מהיום הקודם וסימון העיניים המיועדות לניתוח, מרתון הניתוחים נמשך. האחיות תתה, עדילי ואומה מחכות לנו עם דיאתרמיה (מכשיר צריבה לכלי דם) על האש. הסטריליזציה של חלק ממכשירי חדר הניתוח נעשית בעזרת מבער כוהל קטן. הפעם שולבו בתכנית הניתוחים גם ניתוחי הדגמה לרופאים המקומיים, להם אנו מבקשים להשאיר מעט מנסיוננו, בניסיון לחלוק את הידע שלנו עמם כדי שיוכלו להמשיך ולסייע לחולים טוב יותר מבעבר לאחר שנעזוב.


    מלמדים את הרופאים המקומיים (צילום: ורדי כהנא)

      

    הפעם, מכיוון שניסינו להגדיל את הספק הניתוחים, ניתחנו באותו חדר שלושה מקרים במקביל: שני חולי קטרקט וחולה אחד לניתוחים פלסטיים של העין. היה צפוף.

     

    במהלך הבוקר לכדה את עיננו נערה יפהפיה כבת 12 עם עפעף צנוח המכסה את עינה השמאלית. עקב העפעף הצנוח, ראשה היה מוטה למעלה על מנת להטיב ולראות אותנו, הזרים. לאחר שיחה עם אמה של הנערה, הסתבר כי מראה הוא כזה מלידתה וכי הפגם מפריע לה מאוד. לאחר בדיקה מקיפה, הוחלט כי הנערה תנותח למחרת. החששות היו רבים.

     

    ניתוחים בגיל כזה מבוצעים בהרדמה כללית שאינה ניתנת לביצוע. כמו כן, לאחר ניתוח כזה דרושות בדיקות ומכיוון שהנערה התגוררה במרחק מספר שעות נסיעה מבית החולים, נראה היה כי לא ניתן יהיה לעקוב אחרי מצבה לאחר הניתוח. למרות החששות, במהלך הבוקר נותחה הנערה על-ידי ד"ר לברטובסקי. מהלך הניתוח היה תקין והיא נשארה להשגחה באשפוז.


    למרות החששות, הניתוח עבר בשלום. הנערה, לפני (צילום: ורדי כהנא)

     

    למחרת, לאחר הסרת התחבושת, החיוך שהחל לבצבץ בעיניי האם התחלף באושר גדול. עם זאת, היתה דרושה עוד ביקורת אחת לפני שנוכל להכתיר את הניתוח בהצלחה. סוכם עם המשפחה כי נפגוש את הנערה לביקורת ביאנגון, ביום האחרון במסע, לפני הטיסה הביתה. ידענו כי הסיכוי שתגיע לביקורת לא גבוה במיוחד, בשל הדרך הארוכה לעיר הרחוקה.

     

    במהלך הבדיקות נתקלנו בכמה חולים עיוורים עם עדשת העין שאינה במקומה ונראית צנוחה בחלקה לחלל הזגוגית. התברר לנו שאותם אנשים נותחו על ידי רופא אליל מקומי המסתובב בין הכפרים ומבצע ניתוחי קטרקט בשיטה שהיתה נהוגה לפני אלפי שנים: מכשיר דק מוחדר לעין ובעזרתו דוחקים את העדשה העכורה לחלל הזגוגית. כמובן שלשיטה זו סיבוכים רבים,לחלק מהם אנו מנסים לתת מענה. פעולות רפואיות כאלו אינן חוקיות אך אכיפת החוק באזורים אלו קשה ומודעות האוכלוסייה נמוכה .

     

    לאחר שלושה ימי ניתוחים אינטנסיביים ופרידה נרגשת מהצוות המקומי, פנינו מועדות למנדליי - 500 ק"מ מיאנגון.

     

    רגעים מרגשים במנדליי

    נחתנו במנדליי ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי. במחלקת העיניים של בית החולים במנדליי שוב קיבלו את פנינו בחום. לא ניכר היה על פני מארחינו כי באו לעבודה ביומם החופשי. לאחר היכרות והתארגנות התחלנו לבדוק את עשרות החולים שהוזמנו לקראת בואנו וחיכו בסבלנות ובשקט מופתי שכבר למדנו להכיר ולחבב. הספקנו אפילו לארגן את חדר הניתוח ולבצע שני ניתוחים כדי לשפר את ההכרות עם המקום ואת שיתוף הפעולה עם הצוות.

     

    בחדר הניתוח צורפה אלינו האחות האחראית מוו, דוברת האנגלית הטובה ביותר במקום, כדי שתעזור לנו לתקשר עם הצוות הרפואי והחולים. גם כאן האנגלית של הצוות הייתה בסיסית מאוד. לאחר זמן מה הצלחנו להבין טוב יותר זה את זה, ועם האחיות הבורמזיות המעולות והרצון טוב של כולם הכול התנהל במהירות וביעילות.

     

    ילדה מתוקה כבת שבע לוכדת את תשומת לבנו. הסתבר כי נחבלה בעינה לפני כשנה ומאז רואה אור וחושך בלבד, ובבדיקתה נראה קטרקט סמיך. בית החולים במנדליי גדול ומרכזי, ועל כן הרדמה כללית לילדים ניתנת לביצוע. מדובר בניתוח מורכב במיוחד - הקטרקט קשה להוצאה וההרדמה התארכה. לבסוף הסתיים הניתוח בהצלחה עם השתלת העדשה החדשה בעין. כבר למחרת בבדיקה התרגשנו לראות כי הילדה רואה בעין המנותחת. ובמקום לובן הקטרקט, עינה רגילה למראה.

     

    בבית החולים במנדליי בשעות היום ניתחנו, לימדנו והדרכנו בהרצאות לצוות הרפואי המקומי. באחד מהייעוצים הרפואיים שנתנו, נחמץ ליבנו כשראינו אישה עם היפרדות רשתית, שנדונה לעיוורון בעין זו רק משום שאין מענה רפואי לבעייתה במקום. מנתח הרשתית היחיד במדינה, על 55 מליון תושביה, נמצא בבית החולים ביאנגון. נסיעה לשם הלוך ושוב עולה 10,000 צ'אט (כעשרה דולר), סכום שאינה יכולה לגייס, וכך איחרה את המועד להצלת העין מעיוורון. ההבנה כי האפשרות הזו מתקבלת על ידי החולים והצוות בשוויון נפש גרמה לנו לתחושת חוסר אונים. לעומת זאת, הייתה לנו

     האפשרות לסייע לחולים שסבלו מבעיות עיניים מורכבות ולבצע בעיניהם ניתוחים שהיו בחלקם לא שגרתיים, לעתים תוך אלתורים שונים, וכך להשיב להם את מאור עיניהם, או לאפשר להם לראות ו/או להיראות טוב יותר.

     

    החולים שהכי נגעו ללבנו היו הילדים. במסגרת הפרויקט נותחו ילדים ניתוחי קטרקט, פזילה או תיקון עפעפיים.

     

    בערב האחרון נכחנו בקבלת פנים חגיגית שארגן השגריר שלנו ביאנגון, ירון מאיר, ולמחרת לאחר שבועיים של חוויות, חזרנו הביתה למשפחה, לשגרה, לעבודה במרפאות ובחדרי הניתוח. אבל מיאנמר, על אנשיה עם החיוך החם, המדינה היפהפייה שנראית כאילו הזמן שם עמד מלכת, עדיין בלב כולנו. 

     

    ד"ר נירית בורלא היא רופאת עיניים בכירה במחלקת עיניים בשיבא, ד"ר נדב בלפר הוא רופא עיניים בכיר בסורוקה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יומן מצולם: רופאים מישראל הצילו עיניים במיאנמר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים