בן 88 ולומד לדבר: לובה אליאב מתאושש משבץ
לובה אליאב מתמודד עכשיו עם אירוע מוחי ששיתק לו את כושר הדיבור. "כל יום הוא אומר הברה אחת יותר", אומרת אשתו טניה, וממשיכה לקרוא לו ספרים. הערב ייערך אירוע הצדעה למפעל חייו. "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח
אריה (לובה) אליאב נראה מצוין. הגבר בן ה,88- שמעטים עשו יותר ממנו למען המדינה, יושב בביתו על הכורסה הישנה שלו, מחייך ומזמין את אורחיו לשבת. הקול נשאר אותו קול, החיוך אותו חיוך. לחיצת היד עדיין אמיצה, בוטחת, אבל משהו חסר.
לפני כשלושה חודשים עבר אליאב אירוע מוחי. "הוא ישב כאן על הספה, ופתאום הרגשתי שמשהו לא בסדר," מספרת אשתו, טניה. "טילפנתי לרופא, והוא הורה שאקח אותו מיד לבית החולים איכילוב. משם הוא עבר לשיקום בבית לוינשטיין ברעננה, ורק אתמול חזרנו הביתה. קשה להתרגל לזה," היא נאנחת, "קשה לקבל את זה. אבל, אתה יודע, אנחנו לא בוחרים את המחלות אשר יכו אותנו. דווקא אצלו נפגע כושר הדיבור, הצד החזק ביותר שלו. אחרי 15 ספרים, אחרי 15 שנים בכנסת, אחרי כל הפעילות שלו, הנה זה היכה בו."
כשנכנסנו לדירתו של אליאב, בבית שאביו בנה בלב תל אביב ב,1924- בית שבו התגורר כמעט כל חייו, הוא היה רגוע ושלו. הוא ישב על הכורסה, רגליו מונחות על כרית שנחה על השולחן הסלוני הכבד שלפניו, ואשתו טניה הקריאה לו פרק מהספר "שלושה בסירה אחת," מאת ג'רום ק. ג'רום, שהוא כל כך אהב.
באתי כדי לכתוב עליך בעיתון.
"בבקשה," הוא מחייך, ומחווה בידו על הכיסא שלשמאלו. "תודה," הוא אומר לאחר שאני מתיישב. "יפה מאוד."
משך דקות ארוכות נדמה שאלה המילים היחידות באוצר המילים שלו. על כל משפט שלי הוא מגיב, לא פעם בחיוך ובמבוכה, באחד מתוך מבחר ביטויים מוגבל מאוד: "בבקשה," "תודה," "כמובן," "יפה מאוד." הוא מבטא את המילים בבהירות. פיו ודיבורו לא נפגעו, אבל משהו במוח, השולח את המילים אל הפה, פגום.
טניה מרוצה. לפני כמה ימים הוא היה מסוגל רק לבטא הברות. עכשיו הוא אומר מילים שלמות. כמעט משפטים. "כל יום הוא אומר הברה יותר," היא אומרת בסיפוק.
אנחנו מעלעלים בתמונות המשפחתיות. תצלומים שלו עם חיים נחמן ביאליק. תצלום שבו הוא אוחז תותח נגד מטוסים מהתקופה שבה שירת בצבא הבריטי, במלחמת העולם השנייה. תצלום מימי מלחמת העצמאות, והוא סגן אלוף, במדים בוהקים של חיל הים, מאחורי ראש הממשלה דוד בן גוריון. תצלום שלו נואם, ומשני צדדיו יושבים דוד ופולה בן גוריון. תצלומים עם ראשי הממשלה הבאים - לוי אשכול וגולדה מאיר ועם השאה הפרסי בשעת פעילות חשאית באיראן. תמונות מפגישות אסורות עם מנהיגים פלסטינים בשנות ה,70- ותצלומים מלבבים עם שלושת ילדיו - צביקה, עופרה ואייל על מרפסת הבית, לפני ארבעים שנה.
בין התמונות אני מגלה תצלום של אשתו טניה לפני עשרות שנים ומתפעל: "אישה יפה." "יפהפייה," מסכים לובה אליאב, וטניה מסמיקה: "זוהי הפעם הראשונה שאתה אומר לי את זה."
ולפתע הוא אומר משפט שלם: "עשרים וחמש שנה הייתי בניצנה. ללא שכר. בהתנדבות."
חושב שהמשך הכיבוש יסכן את המדינה (צילום: אמיר כהן)
בן טיפוחיו של ביאליק
מעטים הישראלים שיכולים להתחרות בתרומה של לובה אליאב למדינת ישראל. המדינה הכירה בכך כשהעניקה לו ב1988- את פרס ישראל על מפעל חייו, וב2003- את פרס בן גוריון על תרומתו לקליטת העלייה וליישוב הנגב. הוא נולד בנובמבר 1921 במוסקבה כלובה ליפשיץ, ועלה ארצה כשהיה בן שנתיים וחצי. הוריו בנו בית חד קומתי ברחוב קרל נטר במרכז תל אביב. עם השנים הוסיף אחיו לבית עוד קומה, ולאחריה נוספה קומה שלישית, וכשלובה התחתן, הוא בנה דירה על הגג, שבה הוא גר עד היום.
כשמלאו לו עשר השתתף לובה ליפשיץ בתחרות חיבורים שכתבו ילדי תל אביב על המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. החיבור שלו זכה בתחרות ונמסר לביאליק. הטקסט מצא חן בעיני המשורר, והוא ביקש לפגוש בילד. הפגישה הפכה לסיפור אהבה, והמשורר חשוך הילדים הרבה להיפגש עם לובה עד שנעשה כמעט בן משפחה. גם המשפחות התקרבו, ואמו של לובה, מתילדה, הפכה לחברתה של מניה ביאליק, אשת המשורר. "היה קל כצבי, גיבור כארי ועבוד את עבודת עמך," כתב ביאליק לבן טיפוחיו – והוא קיבל את הדברים כפשוטם, והקדיש את כל חייו לעמו. עכשיו הוא מסתכל על התצלום עם ההקדשה שנתן לו המשורר ואומר בגאווה: "ביאליק."
בגיל 15 הצטרף לובה לארגון ההגנה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי והוצב בבסיס סטלה מאריס על הכרמל. עם סיום מלחמת העולם השתחרר מהצבא הבריטי והתגייס מיד לשירות הידיעות של ההגנה - חיל המודיעין של המדינה שבדרך. כעבור כמה חודשים הצטרף למוסד לעלייה ב,' ובין השנים 1946 עד 1948 פיקד על אוניות מעפילים.
על אחת מהן, ספינת המעפילים "אולואה," הכיר לפני 63 שנה את אהבתו הגדולה, טניה צבי, ניצולת שואה מליטא שהפכה לרעייתו.
על האונייה קראו לו ארטור. טניה, שבחרה כל השנים להתרחק מחשיפה, היא היחידה שעדיין קוראת לו כך עד היום. 62" שנים נהדרות אנחנו יחד," נפגשנו בין שמיים וים, באונייה שהובילה מעפילים משוודיה, וישר התאהבנו. בעצם הוא צד אותי. בגלל העברית שלי.
"תמיד שואלים אותי איך זה היה, ולכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו. אני אומרת שבגלל שהוא היה נחמד. ולו יש את הגרסה שלו. כשלובה כתב על כך בספר על עלייה ב' נורא כעסתי. אני הרי אדם פרטי. אבל אמרו לי שכל אחד יכול להתבטא כרצונו. לובה לא ידע שיש מישהו באונייה שמדבר עברית, והופתע. אני קובנאית מליטא. גמרתי את הגימנסיה העברית ודיברתי עברית כמו שביאליק היה כותב - עם מילים כמו פוזמקאות."
מה הרגע המרגש ביותר ב62- השנים המשותפות שלכם?
"הרגע הכי מאושר בכל השנים האלה הוא הרגע שפגשתי אותו. גם השנים שבהן גידלנו משפחה נחמדה. עזרתי ללובה בכל דבר שיכולתי לסייע."
במלחמת השחרור שירת אליאב בחיל הים בדרגת סגן אלוף, ומיד לאחריה היה יד ימינו של ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לוי אשכול, ויחד קלטו את העלייה הגדולה של שנות החמישים. "היום משמיצים את עידן המעברות," אמר לי לפני ארבע שנים, "אבל אז לא הייתה ברירה. היו מאות אלפי עולים, רובם פליטים, ולא היה כסף. כשהיה בד, תפרו בדונים. כשנגמר הבד, שאל אשכול מה נשאר במחסנים. אמרו לו שיש רק פח גלי, שהוזמן לבניית לולים, אז הוא הורה להשתמש בפח לבנות פחונים. הקופה הייתה באמת ריקה. לא היה למדינה הצעירה כלום."
בשנת 1955 הקים אליאב את יישובי חבל לכיש, ובהם בתי בלוקים קבועים בשטח של 48 מ"ר למשפחה - מרווח מאוד לעומת המעברות שנבנו עד אז. בסוף ,1956 בימי מלחמת קדש, פיקד על "מבצע תושייה," מבצע חשאי לחילוץ יהודי פורט סעיד והעלאתם ארצה. ב1958- יצא לעיר הולדתו, מוסקבה, כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל ובתפקיד חשאי של נציג "לשכת הקשר," המוסד לעלייה ולקשרים עם יהודי ברית המועצות. ב1961- חזר לארץ, ומיד יצא לנגב כדי להקים עיר חדשה - ערד.
מחלוקת עם גולדה
ב,1965- לאחר שעשה כמעט כל תפקיד ביצועי אפשרי, עבר אליאב לפוליטיקה ונבחר לכנסת מטעם מפא"י. כביצועיסט מובהק מילא, החל מיומו הראשון בכנסת, תפקידי סגן שר - תחילה במשרד המסחר והתעשייה ולאחר מכן במשרד הקליטה. הקריירה הפוליטית שלו הייתה מהירה מאוד, וב1969- מונה למזכ"ל מפלגת העבודה, תפקיד מרכזי מאוד באותם ימים.
אליאב היה מראשי מפלגת השלטון, ומועמד רציני להחליף את ראש הממשלה גולדה מאיר בבוא היום. אבל מחלוקת אידאולוגית קשה בינו לבין שני האנשים החזקים בממשלה ובמפלגה, גולדה מאיר והשר ישראל גלילי, הביאה להתפטרותו: אליאב התנגד בחריפות להקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ואילו גלילי, יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות, וראש הממשלה מאיר, היו בעד.
בהצבעה במפלגת העבודה על "מסמך גלילי," שחנך למעשה את מפעל ההתנחלות בשטחים, הצביעו 80 חברים בעד, ורק אחד - לובה אליאב - התנגד. "עכשיו, במבט היסטורי, ברור מי צדק," נאנחת טניה, והוא מחייך בכורסתו ואומר: "כמובן."
ב1972- ניסח אליאב את האידאולוגיה שלו בספר "ארץ הצבי: הערכת מצב אפשרויות פתוחות לישראל," שהשפיע על חלק ניכר מהישראלים הצעירים של אותם ימים. בספרו הזהיר כי המשך הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני יסכן את מדינת ישראל. לאחר מלחמת יום הכיפורים הגיע אליאב למסקנה שמדינת ישראל לא תוכל להחזיק לנצח בשטחים המוחזקים ובתושביהם, וניסח מנשר שעליו חתמו עוד שלושה חברי כנסת, "מנשר הארבעה," שקרא לפשרה טריטוריאלית תמורת הסדר שלום. הקריאה הזאת נראתה אז כפעולת שוליים של שמאל קיצוני, ואליאב נאלץ לפרוש ממפלגת העבודה ולהקים סיעת יחיד.
בספרו "עולם מלא" הוא תיאר מה שעבר עליו באותם ימים: "החודשיים הראשונים לאחר מלחמת יום הכיפורים עברו עליי בטלטלה נפשית; בין לוויות של חברים ובני חברים וניחומי אבלים קורעי לב ובין מאבק פוליטי מר ואכזרי… הרגשה של 'הבל הבלים' לפתה אותי בחוזקה… אמרתי בלבי: 'לך לעסוק כל עוד אתה מסוגל לכך בעזרה ישירה, בלתי אמצעית, לאנשים במצוקה, לסובלים."' אליאב התנדב אז לעבוד בלילות כסניטר וכפועל ניקיון בחדר המיון של בית החולים, ובימים שימש מורה מתנדב בבתי הסוהר, במכללת תל חי, בקריית שמונה ובאור עקיבא. לתקשורת, בצניעותו הרבה, הוא כמובן לא דיווח על כך.
לכנסת הבאה הוא רץ במסגרת סיעת של"י, יחד עם אורי אבנרי. כעבור שנים, כשמפלגת העבודה התקרבה לדעותיו, חזר אליה ונבחר שוב לכנסת, ב.1988- לאחר שעזב את הכנסת סופית, ב,1992- הוא הוצע לתפקיד נשיא המדינה - אבל בסופו של דבר בחרה הכנסת לתפקיד את עזר ויצמן. אליאב פרש מהפוליטיקה, אבל לא חדל מעשייה. עוד קודם, ב,1986- בגיל שבו היה אמור לצאת לפנסיה, הקים את "הקהילה החינוכית ניצנה." כך, האמין, יגשים את חזונו של דוד בן גוריון להפרחת הנגב.
רחל גורדון, אלמנתו של אורי גורדון, האיש שהלהיב את אליאב להירתם לפרויקט ניצנה, ושנרתמה למאבק לבחירתו כנשיא, היא חברה קרובה של בני הזוג גם היום. "בעולם החומרני של היום אין כבר אנשים עם חזון, אמונה וכוח עשייה כמו לובה," היא אומרת. "לובה הוא אדם שעשה ויזם דברים בעודו חולם. אורי דחף את הנושא של ניצנה ומינה את לובה כשניצנה הייתה מקום שכוח אל, שרבים לא רצו בקיומו של הכפר, והמקום הפך בעזרתם לפרח במדבר.
"לובה הוא אדם יוצא דופן, שנאה דורש ונאה מקיים. לכל מקום שחלם עליו, הוא עבר לגור בו - אם בלכיש, בקריית שמונה או בניצנה. גם טניה ראויה לכל שבח. היא הלכה אחריו במדבר, בדרך לא זרועה. היא ההוכחה שיש תוכן במשפט הזה, ולא רק אמירה לשם אמירה."
לפני כחצי שנה חש אליאב כי זיכרונו מתחיל לבגוד בו".כשטילפנו להזמין אותו להרצות הוא דחה את ההזמנות," מספרת טניה. "הוא אמר: 'כבר עשיתי את שלי. גמרתי. עכשיו אני צריך לנוח, לקרוא ולישון."' מפעל חייו
הערב יקיימו הסוכנות היהודית והקהילה החינוכית התיישבותית ניצנה אירוע הצדעה למפעל חייו של אליאב בהיכל התרבות של אור עקיבא. ינחה אותו השחקן אלון אבוטבול. אברהם דר ואלי מאיו יספרו על "מבצע תושייה" שניהל אליאב בסוף ,1956 להעלאת יהודי פורט סעיד ארצה. ד"ר יוסי אלפי יספר על רגישותו של אליאב למצוקות העולים
בתקופת המעברות, ואברהם בייגה שוחט, ראש העיר הראשון של ערד, יספר על הקמת העיר על ידי אליאב. העיתונאי אמנון אברמוביץ' יעריך את הקריירה הפוליטית שלו, מהרגע שסומן כיורשה של גולדה מאיר בראשות הממשלה ועד להתנגשות האידאולוגית עם רוב חברי מפלגתו.
חיים רמון ואופיר פינס יעריכו האם אליאב, חיה פוליטית מסוג אחר, היה שורד את החיים הפוליטיים של המאה ה,21- והסופר אלי עמיר, שתירגם לערבית את ספרו של אליאב "ארץ הצבי," יסביר מדוע עשה זאת. חגי מירום, גזבר הסוכנות היהודית, יספר על הקהילה החינוכית ניצנה. בערב יופיעו גם ירדנה ארזי, עינת שרוף, להקת חיל הים, יואב יצחק ושלומית אהרון.
לפנייה לכתב/ת 
