שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פצעים ונשיקות
    במקום לבכות על מצב השירה, אפשר פשוט לציין את הרגעים היפים שלה, ולטענת דניאל עוז היו הרבה כאלו בעשור האחרון, רגעים שפצעו, נישקו ונתנו מזור לכאב
    תמיד קל להפליג בתלונות על מצב השירה בישראל, על אובדן המעמד שלה, על כך שנדחקה לשוליים ואין לה קוראים. מחווה מוכרת שמלווה תמיד גם באצבע המאשימה: כלפי תקציב התרבות האפסי, כלפי הממסד הספרותי המאובן, כלפי העסקנות תאבת הבצע של הרשתות עם ההוצאות ולהיפך, וכמובן כלפי השמרנות האקדמית, והקהל הרדוד שאין לו פנאי או הבנה לטקסטים כאלו.


    בסקין. בין דאוס לאורפיאוס (צילום: איליה מלניקוב)

     

    הבעיות האלו קיימות, אבל ההתעסקות המוגזמת בהן מהווה בעיה נוספת. עצם הגעגועים הנוסטלגיים לזמנים

    הטובים כביכול, עצם ההתבכיינות על מר גורל השירה, אלה דברים שהחליפו במידת מה את העיסוק הראוי יותר בשירה עצמה, והיו לנבואה שהגשימה את עצמה.

     

    אילולא נכתבה שירה מצויינת בעשור האחרון, בין כה לא היה את מה להציל מפי תהום הנשיה. היות ואכן יצאו לא מעט ספרי שירה חזקים, כדאי יותר לציין את מה שהיה מאשר להספיד את מה שלא היה. גם ביומרה לדבר על תמורות או מגמות כלליות קשה למצוא טעם עכשיו, כשעוד מוקדם, אבל כן אפשר לדבר על הספרים והמשוררים שבלטו בעשור הזה, למרות, שחייבים להודות, שכל רשימה כזו היא מוגבלת, מוטה על ידי ברירות אישיות ובלאו הכי לא יכולה לשמש קטלוג מקיף.

     

    ישנם משוררים ותיקים שהגיעו דווקא בשנים האחרונות לשיא בשלותם. "עיבל", למשל, הוא ספרו הטוב ביותר של זקן השבט חיים גורי. אגי משעול, ששיזופה היסודי תחת אור הזרקורים דווקא המאיס אותה שלא בצדק על האנינים, הלכה והשביחה עם כל ספר שהוציאה. בספרה האחרון "ביקור בית" התעלתה על עצמה.

     

    ומה עם פנים חדשות? ב-2003 יצא ספרה השני של דליה פלח, שנקרא "2003" – כאילו להתריס נגד השאיפה הגדולה לאל-זמניות המיוחסת לשירה. שירת פלח היא של כאן ועכשיו, אפילו שפלח עצמה נפקדת ולא יודעים מי היא.

     

    עוצמתה של פלח טמונה בהתנסחות דיבורית כמעט, עקיפה, לא מפוייטת, ובכל זאת לירית במובן העמוק. אנחנו מוצאים אצלה את הזמן ("2003" נקרא הספר מ-2003, כמעט כדי להתריס נגד השאיפה של שירה רבה כל כך למין אל-זמניות) ואת המקום, ישראל הקונקרטית. מצד שני מוצאים איזו עמימות, רב-משמעיות, ואפילו מסתורין שאין לך אצל שירה ריאליסטית בדרך כלל.

     

    משוררים הרי אינם זרים לדלות ממון, ובכל זאת ישנה הסכמה שבשתיקה שהנושא הזה נשגב מבינת הקורא. מה גדולה חוצפת יוליה וינר, שספרה היחיד "על כסף, על זקנה, על מוות וכו'", שתרגמה מהמקור הרוסי חמוטל בר-יוסף, נפתח במילים "אני כל הזמן חושבת על כסף/ על זה שאין לי כסף/ על זה שיש לי מעט מדי כסף". וזו תחילתו של מחזור שירים סוחף, מלא חכמת חיים פשוטה, קסם והומור, ומעורר הזדהות רבה, כולו על מצוקת המינוס בבנק.

     

    שובם של כתבי העת

    אחד הנקודות המשמעותיות בעשור היא קיץ 2005; בזה אחר זה צצו שלושה כתבי-עת חדשים ומשפיעים: "מטעם",

    "מעין" ו"הו!". אחריהם בא גל של כתבי עת קטנים יותר, אבל חשיבותם של השלושה בכך שכל אחד מהם ביקש להתוות קו חדש: האחד רדיקליזם פוליטי, השני כנ"ל בתוספת מין גרסה עדכנית של דלות החומר, והשלישי דווקא חזרה אל מסורת המשקל והחריזה.

     

    אין ספק שסיון בסקין היא המעניינת מבין משוררי "הו!". "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" הוא ספר שנון וכריזמטי. בסקין מנשימה גוססים דוגמת הפנטאמטר היאמבי של הסונטה, דברים שנראים היום כמו רוקוקו, אבל מבינה שזה מצחיק קצת ועושה זאת בהומור. היא משכילה גם ליצור עולם תכנים עשיר, שלא מפלה בין הישן לחדש. דוגמה מצוינת לכך היא החריזה שלה את שמות להקות הרוק האלטרנטיבי "סוניק יות'" ו"דאוס" עם יער העד של אורפיאוס.


    אש עשויה ארד

    יש הרבה מה לומר על רועי צ'יקי ארד, השנוי תמיד במחלוקת, וקצרה היריעה. הוא כותב שירה עולצת, סאטירית, לפעמים מינימליסטית ולפעמים פואמות שאפתניות. הוא אוהב למשוך תשומת לב, גם אם זה אומר למשוך אש (והוא משיב אש). נראה שהפרסונה הציבורית המוחצנת שלו הקימה לו לא מעט בזים ומליזים – וגם מזילים ובוזזים.


    צ'יקי. מושך ומשיב אש (צילום: דפנה טלמון)

     

    לזכותו יאמר שאף אחד מתוך להק המשוררים הצעירים הכרוך סביב צ'יקי כעורך "מעין" עוד לא הדגים אישיות שירית מובהקת ובוגרת כמו שלו. ההסבר לכך הוא שלמרות ההתיילדות האפיינית לו, למרות הערצתו המוצהרת למסרוני פלאפון, ולמרות החיזור שלו אחר איזו חומרנות שהוא מייחס לצווארון הכחול (לא לגמרי בצדק), קשה לצ'יקי להבליע שיהוקים של תחכום.

     

    יש את הביטויים העבריים הארכאיים שהיו אצלו למניירה (המילה "פתלתול" למשל אהובה עליו), אפילו שבאחת הפואמות שלו הוא ממליץ לנו להימנע מכתיבת מילים נרדפות שלא היינו משתמשים בהן בעל פה. אבל הכוונה היא בעיקר להשפעות ההיי-קו, האימג'יזם, דור הביט, ברטולד ברכט ואהרון שבתאי, שמזינות את צ'יקי והופכות אותו למורכב יותר.

     

    "לורם איפסום" של תומר ליכטש ראוי לציון כספר דיסידנטי באמת; ליכטש מצליח להצטייר כמאוכזב השירה או סרבן השירה הקיצוני של דורו בישראל, אפיקורוס. כאילו ניתר אל מחוץ למדיום השירה וכתב אותה מחוצה לו, עם "שירים" שרובם לא עולים בהיקפם על זה: "יאללה/ נו/ וולקאם". אין פה יצירת מופת או חדשנות בינלאומית, אבל בכל זאת משהו שונה ומעניין. בעיקר מצד בעלי התפיסה האנרכית או החתרנית יותר (צ'יקי וליכטש למשל), אבל לא רק מהם. 


    אליהו. יצא מלאך מהכיתה, גם נכנס מלאך? (צילום: דן פורגס)

     

    קיים זלזול רב ב"ממסד" שהוא כיתת השירה של הליקון (אף כי "מעין" ו"דג אנונימי?" גם הם סוג של ממסד). אכן יש מקום להפנות ביקורת אל מה שנראה לעיתים כפס יצור משומן בהנהלת אמיר אור. בשירה הלא אין חוקים, ואם יש, הם נועדו להישבר. מדוע אם כן להשתלם בה ולהוציא בה תעודה?

     

    הכיתה המעופפת

    בכל זאת, עובדה שיצאו מהכיתה הזאת כמה מהמשוררים החדשים הרגישים, המורכבים והנועזים ביותר של

    העשור האחרון (אם כי יש מצב שכך הם גם נכנסו אליה). אני חושב לדוגמה על אלישבע גרינבאום הכשרונית, שנלקחה בדמי ימיה, וספרה השני והטוב, "לפתע פתאום האדמה", יצא לאחר מותה. אני חושב גם על נטעלי בראון המבטיחה מאוד, וספרה "להרוג ולנשום".

     

    אני חושב על אלי אליהו, שהפתיע בשנה שעברה עם "אני ולא מלאך", ספר בכורה מדהים בעוצמות שלו, שמשאיר טעם של עוד. צ'יקי טוען, בצדק, ששירה לא צריכה לחטט בפצעים. אבל אפשר להשיב ששירה בכל זאת צריכה לפצוע, ואת זה בדיוק עושים משוררים אלו. מה שיפה הוא לא שהם טורחים לכתוב מתוך כאב, אלא שהם מצליחים להכאיב לקורא, ובסופו של דבר גם לתת מזור.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים