שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לכתוב ולשרוף
    העשור האחרון בספרות העברית התאפיין בעיקר במבצעים חסרי פרופורציות ובשטף של רומנים מסורתיים ונוסחתיים על חשבון כל ניסיון לייצר משהו בועט ומטלטל. הגיע הזמן לפתוח דף חדש

    כואב להודות בכך, אבל התופעה הדומיננטית ביותר שבולטת לעין כשבוחנים את העשור האחרון בספרות העברית הוא שלט רוטט וצעקני של "מבצע - שלושה בעשר, ארבעה בעשר, קנה אחד וקבל שניים מתנה". בפועל, מדובר בשלט קטן שמשוכפל לכל חנויות הספרים, אך האמת המרה היא שזהו השלט המרכזי שתחתיו חוסה כל הספרות הישראלית.


    שלט מבצע מעל לכל הספרות העברית (צילום: עופר עמרם)

     

    נושא הקרב המתיש בין "צומת ספרים" ל"סטימצקי" כבר נטחן עד חלחלה. כמו שני גלדיאטורים כבדים הם מתגוששים

    בזירת הספרות, מוחצים בדרך כל חנות פרטית או חנות יד שנייה. המבצעים, אומרים המסנגרים, טובים לצרכן. כך הוא קונה יותר ספרים. בפועל, ייתכן שהצרכן קונה יותר ספרים, אבל לא בהכרח קורא אותם, ובכל מקרה הוא קונה בעיקר את מה שבמבצע. מי שלא במבצע - כמעט ולא קיים.

     

    לאחרונה החלו שרת התרבות לימור לבנת וחבר הכנסת ניצן הורוביץ להשמיע קולות כנגד המציאות הזו, אבל המצב הזה סבוך מדי. דיברו על חוק צרפתי, כך שספרים בשנתם הראשונה לא יהיו תחת מבצע, דיברו על שבירת ההסכם בין "צומת" ל"כנרת זמורה ביתן דביר" (או בכינוי החדש "זברת"), וכולם מאוד רוצים לעזור לסופרים, שעקב המבצעים מרוויחים כמה עשרות אגורות במקרה הטוב על כל עותק שנמכר.

     

    במדיניות המבצעית כיום, כשמחיר ספר יורד ממחירו הקטלוגי, כל הגורמים מפסידים: הסופר, ההוצאה והחנות. אם מישהו רוצה להגן על הסופרים ולעצור במעט את הסחף המבצעי, הוא פשוט צריך לעשות שני דברים. האחד הוא שעל פי חוק סופרים יקבלו תמלוגים גבוהים יותר (כיום רף המינימום הוא עשרה אחוזים), ושבכל מקרה של מבצע - החנות, כלומר הרשת, תישא בעלויות. 

     

    אם "סטימצקי" מחליטה למכור ספר ב-30 שקל במקום 85, שתקזז את הרווחים על חשבונה ולא על חשבון הסופר. זה, מן הסתם, לא יעצור לגמרי את היד המשתוללת על ההדק, אבל זה עלול להרגיע אותה במקצת.

     

    רק הרומן קיים

    המציאות המסחרית מבצעית הזו קשורה גם במציאות הספרותית כשלעצמה. זו מציאות שבעשור האחרון קיבעה את עצמה על סוגת הרומן, ואוחזת בו כאילו אין שום דבר מלבדו. זה נובע מכך שרומנים מוכרים, ורומנים מוכרים מהר, ובעיקר רומנים מסוג מסוים. לכן, כדי להישאר במירוץ, הוצאות חייבות לספק רומנים כאלה - הרבה ומהר - כי הנה מידפק לו עוד מבצע, וצריך למלא את שקית הצרכן.

     

    עורכים ספרותיים רבים בהוצאות גדולות אומרים שהם לא מפרסמים היום סיפורים קצרים, שאין טעם לשלוח להם. שלא לדבר על שירה, שהפכה למעין כת שמזינה את עצמה מכוח האינרציה והאהבה. כולם כותבים שירה, כולם אוהבים שירה, אף אחד כמעט לא קונה שירה.

     

    המציאות הזו מעוררת איזה געגוע לשנות ה-90. לא שמדובר באיזה עשור מופתי, אבל אז, גם בזכות הפוסט מודרניזם, היתה תחושה שיש לגיטימציה לדברים ניסיוניים יותר. כמובן, הסיפור הקצר פרח, ריימונד קארבר הפך לאייקון מקומי ובעקבותיו קם להק חקיינים (חלקם לא רעים), והרומן פרח לידו.

     

    היום הרומן פורח לבדו. ולא זאת בלבד, רוב הרומנים שיוצאים היום הם רומנים בעלי מבנה ואופי מסוים. הציבור הישראלי אוהב ברובו רומנים מאז'וריים, מסורתיים, עם סיפור מאוד ברור, עם דמויות מאוד ברורות, סיפור סוחף, דרמטי, קולח. כדאי לתבל אותו גם בסיפור אהבה, עוד יותר כדאי לטמון בו איזשהו "סוד משפחתי אפל". כדאי גם שיהיה אוטוביוגרפי במידה כזו או אחרת - זה טוב לראיונות.

     

    תביא רומן ותשתוק

    זה מה שהקהל אוהב, ובדרך כלל, זה גם מה שהוא מקבל. סיפור קולח ומותח, שלא מעצבן אף אחד ולא מציב שאלות חברתיות ומוסריות. סיפור שלא מטלטל אף אחד, סיפור שהוא רק סיפור. זה מה שהציבור קונה, וזה מה שהוצאות הספרים מספקות. כותבים צעירים ומוכשרים מבינים שזה מה שהם צריכים לייצר. אסור להם לשאול שאלות מבניות, להתריס, למחות, לצאת כנגד כל מה שקיים.

     

    הם יכולים לעשות את זה בבלוג שלהם, אבל אם הם רוצים לצאת לאור - שיכתבו רומן קריא ומבדר. את הבעיטות שישאירו ליחסי הציבור. נכון, קל להפנות אצבע מאשימה להוצאות הספרים המקובעות, אבל זה מחזיר אותנו להתחלה: הוצאות ספרים, עקב המדיניות המבצעית, מצויות במצוקה אדירה. הן באמת חייבות למכור, לא פעם במחירי הפסד, כדי להשאיר את ראשן מעל המים העכורים. נכון, לא מדובר בכל הוצאות הספרים. יש כמה שמסתדרות, אבל יותר ויותר שמענו בשנה האחרונה על הוצאות מוכרות שעלולות להרים ידיים. בינתיים זה לא קרה.

     

    אין להן יותר מדי מרווחי נשימה וניסוי. המציאות הכלכלית מכתיבה את המציאות הספרותית. כולנו שוחים, רובנו בנועם, באותו זרם מיינסטרימי מבדר וקולח. אין לנו שוליים, ואין לנו טלטולים, ואין לנו שבירת מוסכמות, בעוד שהמציאות האמיתית זועקת לשבור, להתריס, לנפץ, לשאול שאלות. אבל המיינסטרים, כך נראה, חודר לכותבים לתוך תת ההכרה.

     

    איפה מסתתר הסופר יליד אתיופיה שיגיד לנו שאנחנו גזענים, בורים וחשוכים בצורה ספרותית? איפה יש מישהו שירים איזו שמיכת טלאים מעל מוסכמות לאומיות? מתי היה פה ילד רע בספרות? מתי היתה קבוצה ספרותית בעלת משמעות? איפה מישהו שיצביע ויגיד לנו: תראו, יש פה סוג של מציאות שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא יודע. האחרון שעשה את זה הוא גדי טאוב ב"אלנבי". הוא לקח פלח ישראלי עמום (קהילת המועדונים באזור אלנבי בתל אביב) והראה לנו בדרכו מה קורה שם. איפה האחרים שיעשו את זה למקומות אחרים וקהילות שונות?

     

    אז מה צריך לעשות? כאמור, הצעד הראשון הוא לחשוב איך אפשר לעזור לסופרים, לגרום להם לחיות כמה שיותר

    בעולם ראוי של יצירה, ולא במרדף אחר הזנב הפיננסי של עצמם. אם באמצעות חוק, ואם באמצעות יותר קרנות ומלגות. סופרים שבאמת מתרכזים ביצירה ולא בפרנסה, במהות ולא בצורך, הם סופרים טובים יותר.

     

    אפשר גם לצאת מקיבעון הסיפורים הקצרים. אנחנו חיים בתרבות קצרה, אס.אמ.אסית. אם יש מישהו מוכשר שכותב סיפורים קצרים נפלאים, צריך לתת לו להתבטא ולא לנסות לביית אותו. למרות שסיפורים קצרים הם רק סוגה, הם לא המהות עצמה, אבל הם סימפטום לשצף המיינסטרימי. כרגע אין שום אורך רוח לשום דבר שהוא לא "הרומן המסורתי".

     

    אבל הכי חשוב - לנסות שוב להצמיח שוליים להוויה הספרותית. למצוא כותבים שיכעיסו אותנו, שירקו עלינו, שיגרמו לנו להגיש נגדם בג"צ. שנקרא את הספר שלהם, שאולי יהיה רומן מסורתי ואולי לא, ושהוא יטלטל אותנו רגשית כפי שלא קרה לנו הרבה זמן, אבל גם אינטלקטואלית, שיגרום לנו להסתכל על משהו בצורה אחרת. שיפתח לנו את הראש עם פטיש.

     

    הם בטח נמצאים שם הכותבים האלה, הסופרים השקופים האלה, במרכז או בפריפריה, עומדים על מקפצה תחת אוקיינוס המיינסטרים, מתלבטים אם לקפוץ. עד שהם מחליטים, מישהו בא מאחור ודוחף אותם למים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עולם הספרים. מיינסטרים ללא שוליים
    צילום: הדס אבטליון
    7 לילות
    מומלצים